שלוש אחיות והלוויה אחת

(צילום: יוסי צבקר)

חיים נוי על המים זוכרים בבית צבי: דרמה קומית שנונה, מרגשת וצובטת לב, אבל ארוכה מדי, על אחיות הנפגשות בהלוויה של אמן. אחת מהן גם מסוגלת לראות ולדבר עם המנוחה ועושה איתה חשבון נפש ארוך.

המים זוכרים, בבית צבי ברמת גן, היא דרמה קומית שנונה, מרגשת וצובטת בלב. המחזה, של שילה סטפנסון, הוצג לראשונה בלונדון ב-1996. ההצגה זכתה בפרס על שם לורנס אוליבייה וגם נבחרה להצגת השנה בבריטניה.

המחזה הוצג בזמנו בתיאטרון בית ליסין, עם תיקי דיין, דפנה רכטר, עדי לב ואחרים. ההפקה הנוכחית מרגשת גם בזכות אחד הליהוקים: שירלי לב וורטהיימר, בתה של עדי לב, שנפטרה לפני עשר שנים ממחלה קשה, משחקת עתה באותו תפקיד שגילמה אמה המנוחה, שש שנים לפני מותה.

ההצגה היא בעצם קונצרט תיאטרלי של שחקניות צעירות ומבטיחות. העלילה מספרת על האחיות תרזה, מרי וקתרין, החוזרות לבית ילדותן, להלוויה של אמא שלהן.  האחיות שונות זו מזו: מרי הרופאה נוצרת סוד גדול בעברה והיא מנהלת רומן עם רופא נשוי. תרזה הבכורה נשואה לפרנק והם מנהלים עסק לממכר תוספי תזונה . קתרין הצעירה היא אישה תוססת המחפשת את עצמה וגם אהבה אמיתית. ברקע מרחפת דמותה של האם, ויולט (וי), המתגלה רק לפני מרי, והעושה עימה חשבון נפש ארוך. בסופו של דבר האימא סולחת לה.

טל צ'רנובסקי מוצלחת בתפקיד האימא, היא מגישה משחק מרשים ודמותה כשל ציור עז מבע ודרמטי. שירלי לב ורטהיימר מגלמת את מרי,  במשחק רב עוצמה, מרגש ומפעים, בעיקר בקטעים עם בן זוגה מייק, וניסיונותיה לגלות מה אירע לסוד שנצרה שנים רבות ועתה הזמן לחשוף אותו.

לינוי ארליך, המגלמת את קתרין, מגישה משחק נפלא , מרגש, מצחיק, כואב ומוצלח באופן מיוחד. היא חיית במה , פרפורמרית, בעלת פוטנציאל יוצא דופן. חן גור-אלי המצוינת מגלמת את תרזה במשחק יוצא דופן ביכולת הדרמטית והנוקבת, ונהדרת במספר מונולוגים שהיא משוררת אותן בשצף קצף נפלא.

רועי מלכה מצטיין בתפקיד הרופא מייק, המנהל רומן עם מרי בעוד אשתו חולה ומרותקת למיטה, כביכול. רשף ספר מגלם היטב את פרנק, המנסה ליישר תמיד את ההדורים.

סביון ליברכט תרגמה את המחזה והשפה עדיין קולחת ועכשווית. גילי אמיתי הצליח בליהוק משובח והעלה הצגה מעניינת, מותחת, עם מספר תמונות בלתי נשכחות. דלית ענבר עיצבה תפאורה מינימליסטית ויפה של חדר שינה בבית אנגלי טיפוסי, ועיצבה גם את התלבושות היפות, במיוחד בגדיה של לינוי, וגם זוג הנעליים ההזוי והייחודי.  אורי רובינשטיין עיצב תאורה נאותה. אפי שושני אחראי לעריכה המוזיקלית הנוסטלגית.

הדבר היחיד שנותר תעלומה בעיני הוא, מאיפה הצליחה ההפקה להשיג משאבת ואקום להגדלת שדיים, חסרת ערך מדעי כמובן, המככבת בראשית המחזה?

אחת מנקודות התורפה של המחזה הייתה העובדה שהוא מהלך על חבל דק שבין קומדיה לדרמה רצינית, כואבת ומייסרת, על יחסים וזיכרונות. בשעתו התייחסו המבקרים  בשלילה לאובר-מצחיקנות של תיקי דיין, בבית ליסין. לדעתי, אין קשר בין פרצי צחוק לבין הצגה רגישה ומרגשת. התוצאה היא, הפקה מוצלחת מאוד, המותירה טעם טוב בזיכרון. עם זאת, ההצגה משתרעת על פני שעתיים וחצי והכוללת הפסקה של 10 דקות (בדקתי). ייתכן שהיה ראוי לקצר, לכווץ ולהתאים את ההפקה למשך זמן קצר יותר ונטול הפסקה.