כותרות האתמול: 1 בדצמבר, 1972
פבר 01
כשמייק בראנט הציע למנהליו בפריז להקליט גרסה צרפתית לשיר של חוזה פלסיאנו, que sera , הם הסתייגו. לדעתם, אין סיכוי ללהיט. מייק, אולי לראשונה בקריירה שלו, התעקש והציב אולטימטום: "אני מקליט את השיר הזה או שלא מקליט יותר שום דבר". התעקש, וניצח: הגרסה הצרפתית הייתה להיט ענק.
"עד אז ויתרתי להם כל הזמן, גם כשהייתה לי תחושה עמוקה שאני צודק", סיפר מייק ללהיטון. "מאותו היום הכל השתנה. כשהייתי בטוח שצדקתי, לא ויתרתי יותר. מאותו יום חלה תפנית גדולה בקריירה שלי כזמר".
הביטחון העצמי הביא גם לכך שהוא רצה להוכיח שאינו רק זמר משובח, אלא גם יודע לכתוב שירים טובים. התוצאה הייתה להיט ענק, זו תפילתי.
מייק בראנט, שהיום מלאו 70 שנה להולדתו (כמשה ברנד, במחנה מעצר של המנדט הבריטי בפמגוסטה, קפריסין), נשמע בראיון עם כתב להיטון כאילו עדיין אינו מעכל את ההצלחה הגדולה, ומעמדו ככוכב-פופ ענק בצרפת. "נדמה לי שאני עדיין בתוך חלום ואני פוחד להתעורר", אמר.
מייק נשאל מה הוא מאחל לעצמו. "עבודה קשה, אבל עם הרבה סיפוק. אני רוצה להגיע למצב בו אוכל לעשות מה שאני רוצה".
הוא גם הבטיח שההצלחה הגדולה לא סחררה את ראשו. "בתוך תוכי אני עדיין קיבוצניק, ותמיד אוכל לחזור למשק (לא צריך להגזים: הוא בילה שנה אחת בקיבוץ גשר, בהיותו נער). מי יודע? אולי זו שאיפתי הגדולה ביותר – שלווה".
כעבור כשנתיים וחצי, מייק בראנט נכנע לדיכאון שהשתלט עליו ומצא שלווה לנפשו המעונה. הוא בחר לשים קץ לחייו, בגיל 28 .