ואני, אמיר
יול 24
אין מילים. מה עוד אפשר לכתוב על אדם שהיה על סף המוות, נלחם ונחלץ והעתיד נראה כל כך בהיר, כל כך טוב, עם אהוביו ואוהביו וחבריו וכל התוכניות הגדולות שהיו, ונגוזו.
אבל כנראה שמלאך המוות, תחמן שכמותו, כבר רשם את אמיר פיי גוטמן בפנקס שלו, ואז נתן לו שנה, כדי שייפרד, אבל לרגע לא חשב לוותר עליו.
למרות האהבה הגדולה שהקיפה את אמיר.
למרות האבהות לילד קטן שמכאן והלאה היתמות תהיה חוויה מעצבת בחייו.
אבל למלאך המוות היו תוכניות אחרות בשביל אמיר.
והוא ניצח. הוא תמיד מנצח.
אין מילים. אין מילים שיכולות לבטא את העצב, את הצער הגדול והנורא על חייו של גבר צעיר שנגמרו, ככה, פתאום, בים מול חוף עתלית.
אמיר פיי גוטמן. את השם הזה פגשנו לראשונה בלהקת הבנים "היי פייב", בשנות ה-90 המאוחרות. באותה תקופה, אמירה ואני עשינו חלטורה לא רע במיזם של הד ארצי, שאז עוד לא נבלעה בידי אן.אם.סי. יונייטד. קראו לזה מגהזין, magazine , וזה היה ניסיון יפה לשלב טקסטים (לרוב שלנו), עם מוזיקה, עם קליפים, עם דמואים של משחקי מחשב ובכלל, מכל טוב המולטימדיה, גרסת הניינטיז.
לגיליון מס' 18 , יולי-אוגוסט 1998 , צורף דיסק בונוס, שהוקדש כולו להיי פייב. עם קליפים וראיונות ומוזיקה ומאחורי הקלעים ועוד ועוד.
מתוך אותו מגהזין, שני סרטונים: האחד, הפתיח לדיסק הבונוס ובשני, אמיר פיי גוטמן מציג את חברי ההרכב, ובצניעות, שומר את עצמו לסוף.
(כל הזכויות למוזיקה, לווידיאו, להיי פייב ולמגהזין – שמורות כמובן לבעליהן)