כותרות האתמול: 9 בנובמבר, 1973

השבוע לפני 50 שנה פורסם בלהיטון פוסטר של לאונרד כהן ושיחה עם היוצר-הקנדי יהודי שהגיע ארצה לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

הסיפור ידוע: לאונרד כהן מיהר להגיע ארצה והתכוון "להיעלם" כאן, לפגוש מכרים, לא התכוון להופיע אבל אושיק לוי שפגש בו במקרה הציע לו להצטרף אליו להופעות, יחד עם מרדכי "פופיק" ארנון ואילנה רובינא עליהם השלום, ומתי כספי ייבדל לחיים ארוכים. כהן הצטרף והופיע במשך שבוע, נרגש מתגובות החיילים בשטח. לפעמים נשאר לשיר איתם, שעות. לאחר שבוע הודיע שזהו, הוא מבקש להפסיק להופיע.

ערב הופעתו האחרונה הוא נפגש עם רינה רמון, מכרה ישראלית, שכתבה: "לאונרד כהן הוא זאב בודד. הוא נעים וסימפטי ואפילו מספר בדיחות יהודיות, אבל הוא מסתגר בתוך עולמו שלו, מעדיף להתבונן ולהקשיב וממעט לדבר על עצמו. הוא לא משתדל להתחבב ולא רוצה שיעשו מאמצים להתחבב עליו. (עם זאת) הוא מודה שהשתנה קצת לאחרונה, גם בזכות עובדת היותו אב (לאדם, מוזיקאי בעצמו כיום, שנולד כשנה קודם לכן, ואמו היא סוזן אלרוד שעליה כתב אביו את 'סוזן' האהוב – א.מ). 'נדמה לי שלתת חיים זה הדבר החשוב ביותר', אמר כהן".

זה לא היה ראיון שגרתי, רגיל, כמקובל, אלא שיחה, כמעט מונולוג. כהן אמר, "אין לי באמת מה לספר לעיתונאים. אין לי תשובה לשאלות כמו איך אני מרגיש ומה דעתי על המלחמה. אני לא מרגיש שום צורך לדבר על עצמי".

את מה שהיה לו לומר על המלחמה הוא אמר בשיר, באלבום new skin for the old ceremony שהוציא כעבור פחות משנה. השיר נקרא "מי באש", והושפע מהפיוט "ונתנה תוקף" שקוראים בבית הכנסת ביום הכיפורים ובו קובע אלוהים את גזר דינם של החוטאים ומחליט: מי יחיה ומי ימות.

לאונרד נורמן (אליעזר) כהן מת בשנתו בגיל 82 ונקבר בחלקה המשפחתית בבית העלמין היהודי במונטריאול.