תנו לו בכפיים

יוני בגן על יהודה פוליקר, האיש שחיבר בין הגיטרה החשמלית לבוזוקי.

(צילום: יח"צ)

השבוע אנחנו צוללים אל תוך עולמו של אחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית האיש שחיבר בין הבוזוקי היווני לגיטרת הרוק החשמלית, בין הכאב הלאומי לשמחה הים-תיכונית: יהודה פוליקר.

פוליקר נולד ב-25 בדצמבר 1950, חג המולד בכל העולם, בקריית חיים שבחיפה. הוא גדל בבית של ניצולי שואה מסלוניקי, רקע שעיצב באופן עמוק את אישיותו ואת יצירתו המאוחרת. לפני שהפך לסמל לאומי, פוליקר היה  לחלק בסצנת להקות הקצב התוססת של צפון הארץ. הוא לא התחיל כזמר, אלא כווירטואוז של גיטרה חשמלית שספג השפעות מהרוק הבריטי והפסיכודלי. כבר בגיל צעיר היה חבר בלהקות מקומיות כמו הנמרים והברנשים.  באותן שנים, הוא ניגן בעיקר גרסאות כיסוי ללהיטים מחו"ל במועדוני ריקודים, שם רכש את המיומנות הטכנית המדהימה שלו על הגיטרה שלימים תהפוך לסימן ההיכר שלו.

בשנת 1975 יהודה פוליקר ייסד את להקת "ברקת" לאחר שעזב את להקת הנמרים. הלהקה פעלה לאורך שנות ה-70 כלהקת קאברים וקצב, בעיקר במועדונים ואירועים. חבריה הבולטים בהרכבים השונים כללו את פוליקר, (שירה וגיטרה) קיטש אמסלם, (גיטרה) בנג'ו קמחי, (באס) והמתופף אלי חדד (שהמשיכו איתו ללהקת בנזין). נגנים נוספים היו יוסי לנג (באס) ומיכה שובל. (קלידים)

הפריצה הגדולה של פוליקר לא קרתה במקרה, אלא בזכות מפגש גורלי אחד. בתחילת שנות ה-80, יצא יעקב גלעד –  כותב ומפיק צעיר וחד חושים למשימה: למצוא "דם חדש" ומרענן למוזיקה הישראלית. הוא הגיע לחיפה וגילה שם חבורה של מוזיקאים מוכשרים שחרשו את המועדונים המקומיים. גלעד זיהה מיד את הפוטנציאל הגולמי של יהודה והלהקה, לקח אותם תחת חסותו וקיבל החלטה אסטרטגית ששינתה הכל: הוא החליף את שם הלהקה מ"ברקת"  ל"בנזין". השם החדש לא היה רק מילה – הוא שידר אנרגיה מתפרצת, ריח של דלק וחספוס של רוקנ'רול אמיתי.

כדי לכבוש את המדינה, גלעד הבין שצריך להעביר את פעילות הלהקה מהצפון ה"מנוכר" אל לב הסצנה בתל אביב. המעבר הזה היה רגע המפנה שהפך את פוליקר מגיטריסט מקומי מוערך לכוכב רוק ברמה ארצית.

בשנת 1982 הלהקה שחררה את אלבום הבכורה המופתי "עשרים וארבע שעות".  האלבום הזה טרף את הקלפים ושינה את כללי המשחק במוזיקה המקומית; הוא הוכיח שרוק בעברית יכול להיות ישיר, עוצמתי ובועט בלי להתנצל. כסולן וגיטריסט הלהקה, פוליקר הנהיג את החבורה והעניק לנו המנוני רוק שחרוטים עד היום בדי.אן.איי הישראלי, כמו "יום שישי" ו"חופשי זה לגמרי לבד".

אנקדוטה מעניינת: הידעתם שפוליקר גמגם בילדותו? באופן מופלא, כשהוא עלה לבמה והתחיל לשיר, הגמגם נעלם כלא היה. המוזיקה הייתה עבורו כלי הביטוי המדויק והחופשי ביותר.

בנזין, מלהקות הרוק הבולטות בישראל בשנות ה-80, התפרקה ב-1985 לאחר כשלוש שנים בלבד בגלל ירידה בהיקף הפעילות, ושני אלבומים מצליחים (עשרים וארבע שעות ומשמרת לילה). פוליקר יצא לדרך עצמאית ושינה את פני המוזיקה בארץ. הוא העז לחזור לשורשים היווניים של בית אבא עם האלבום "עיניים שלי" (1985), שמכר מאות אלפי עותקים והפך את המוזיקה היוונית לחלק בלתי נפרד מהמיינסטרים הישראלי.

לאורך השנים, פוליקר הוציא למעלה מ-15 אלבומי אולפן והופעות חיות. הוא זכה בפרסים יוקרתיים, ביניהם פרס אקו"ם על מפעל חיים ופרס "תמוז". הופעותיו נחשבות לחוויה עוצמתית – הוא משלב בהן וירטואוזיות על הגיטרה והבוזוקי, יחד עם קולו החם והמחוספס.

ארבעה שירים שאסור לכם לפספס:

לסיום: מהו השיר של פוליקר שאתם הכי אוהבים? האם אתם מעדיפים את פוליקר הרוקיסט של "בנזין", או את פוליקר המלנכולי והמרגש של "אפר ואבק"? ספרו לי בתגובות!