בוקר טוב

(צילום: אריאל ואן סטראטן)

גיא טנא על יקיצה של נורית גלרון: בלי הצהרות חדות והפתעות מוזיקליות, אבל קולה נפלא כתמיד.

על התרומה של נורית גלרון למוזיקה הישראלית מיותר להרחיב. גלרון, מאז סוף שנות השבעים, תמיד היוותה סמן של איכות ווקאלית, בחירת שותפים ליצירה ברמה הגבוהה ביותר, ולעתים רבות של הצהרת כוונות בלתי מתפשרת.
את אלבומה החדש, יקיצה, היא הפקידה בידי עופר מאירי, מפיק מוזיקלי שיודע כיצד לשלב קול נשי ייחודי עם סאונד מוקפד מחד, ובעל אפיל תקשורתי מאידך. מאירי, גם הפעם, עושה את העבודה כהלכתה.
גלרום עצמה כתבה את שיר הנושא, שהוא גם שיר הפתיחה של האלבום, ללחן של שלמה יידוב. גלרון "רוצה לתכנן את החלום הבא/ לפרטי פרטים", אך מנקודת הראות של היקיצה, של הרצון להיות מודעת לגורלה, מוכנה לו. הלחן היפה של יידוב, ולא פחות ממנו ההפקה העשירה האופיינית של מאירי, יחד עם קולה המסרב להשתנות ולהצטרד של גלרון, מרכיבים יחד פתיחה מרחפת ועוטפת לאלבום.
למוכה אהבה הזמינה גלרון את סיון שביט מהגלות הפריזאית, להלחין שיר אהבה ושברון לב שמשתלב עם קטע מתוך סיפור קצר של ריימונד קארבר בתרגומו של עוזי וייל. הבעל, רפי רשף, משתתף בהקראה, בדרך ללהיט גלגל"צי כמעט בטוח.
שגיא הרשקו כתב ובן אלקיים המוכשר הלחין את הד של אהבה, שמחזיר אותנו במידה רבה עשרים ועשרים וחמש שנה אחורה, לאנרגיות צעירות יותר שאפיינו אותה במחצית השנייה של שנות השמונים. מעניין לראות כיצד גלרון (ולא בפעם הראשונה), מרגישה בנוח עם טקסט ולחן שנכתבו על ידי גברים.
את שיתוף הפעולה של גלרון עם המשורר נתן זך כבר הכרנו בשני אלבומים: הראשון, מ -1981, כבר נכנס לפנתיאון של הלחנת שירי משוררים בישראל, וגם השני, לפני ארבע שנים, היה מרתק בדרכו. ויש, שהלחין יוני רכטר, המתארח בו, יכול בשקט להשתלב בשני האלבומים הללו. הוא "קלאסי" בכל הקשור לסגנון הפיוטי אך החזק והישיר של גלרון, ויחד עם החצוצרה של אבישי כהן מהווה אחד משיאי האלבום החדש.
הטקסט למי בלבבך (שגיא הרשקו), מבוסס על תבניות יהודיות מסורתיות ושאלות קיומיות. המוזיקה של עינן פרל וההפקה המינימליסטית של מאירי סוגרות את השיר במרחב מצומצם וכך הטקסט החזק לא אובד והמאזין מתמקד בו בקלות. אהבתי את הניסיון המעניין הזה.
באופן טבעי, לא כל השירים באלבום הם באותה רמה. התאכזבתי מתרומתם של אמנים כארקדי דוכין ועינב ג'קסון כהן שהחיבור בין היצירה שלהם לשירה של גלרון לא צלח והותיר תחושה של מתקתקות יתר (דוכין) ואנמיות (ג'קסון כהן). גלרון, מבחינתה, תמיד בחרה שירים שאולי ידעה שלא יצליחו מסחרית אבל האמינה בהם. כמו כל מאמין נוכחה לדעת שהאמונה עיוורת היא…
זהו אלבום טוב, מהנה ברובו, בלי הצהרות חדות, בלי הפתעות מוזיקליות. אבל המפיק שלו מוכשר ומנוסה, ולגלרון יש קול נפלא כתמיד וסטייל שאף אחד לא יכול ללמד, ואיש לא ייקח ממנה.