צמיחה והתפתחות

(צילום: יח"צ)

גיא טנא על Marinade של להקת פוטוטקסיס: הפקה מוזיקלית מוקפדת ויצירתית.

Phototaxis מונה את הסולנית והכותבת יעל פלדינגר, הקלידן והמלחין איתי צוק, הבסיסט ניר בלום, המתופף רועי חלד, הצ'לנית נטע מימון ויעל גבע בחצוצרה. האלבום השלישי של הלהקה, Marinade , מעיד על צמיחה והתפתחות של ההרכב המעניין הזה.
ההשפעות המשולבות של אלקטרוניקה וטריפ הופ בריטי וסול אמריקני באות לידי ביטוי כבר בשיר הפתיחה, Prison , בו הקול המתפתל עם סימני הצרידות של פלדינגר נשמע חושני, מול ההפקה זוויתית ואורבנית. כאשר שמעתי את פלדינגר, לא פעם הדהד בראשי אסף אבידן על קולו הייחודי, ונדמה שיש אכן מכנים משותפים לא מעטים בין שני המבצעים.
החצוצרה של יעל גבע ממשיכה את התחושה האישית מאד והחושנית מאד ביצירה של ההרכב, גם ב- Red, שנוגע בסול מחוספס ועצור, כזה שמפל של רגש עומד לנבוע ממנו, והסיכוי הזה מייצר כאן ממד דרמטי ומעניין.
פחות התחברתי לשיר הנושא Marinade , למרות שהנסיון לבלדה היה אקט אמנותי מעניין ולירי ואף ההפקה מורכבת ומחושבת. עם זאת, משהו פחות נגע בי כאן.
Roams of Stones , מאידך, היווה עבורי הפתעה נעימה, ואחד מהקטעים הטובים באלבום. פלדינגר נשמעת כאן באזור הנוחות שלה, משכנעת, אנרגטית וסוחפת. יחד עם הפקה שמדגישה מקצב ועושר כלי באופן שווה, מוגש טקסט מצויין ומאתגר. אהבתי.
Deep deep in the mines
I’m digging dirt
Someone is shouting
But there is so much noise
Forgot that there is another way
My cough and a repetitive dismay

Fire הוא אולי הפוטנציאל הפופי ביותר כאן. בזכות ההגשה המצויינת של פלדינגר, גם ההפקה הקצבית והפחות מתוחכמת מהנהוג באלבום, ואולי גם בגלל הפוטנציאל החתרני של הטקסט שאולי, רק אולי, יחלחל למי מן המאזינים, לפני הרגביזציה של גלי האתר.
ומה ניתן להגיד ולכתוב על החידוש לאחד משירי הפופ הטובים של המאה הקודמת, When Doves Cry של מי-שידוע-בעיקר-בשם-פרינס ? זהו אחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים, בכל המובנים וכל חידוש לשיר נידון מראש למבט סקפטי במקרה הטוב. הביצוע של הלהקה הוא בראש ובראשונה אמיץ ומפוכח. על מנת להעניק רלוונטיות ולגיטימיות לשיר כזה, בגרסה משלהם, פלדינגר וצוק התפרקו מכמה סממנים קטנים אך חשובים המוכרים בביצוע המקורי, והפכו את השיר הכואב הזה לסוג של אלגיה ליחסים, לאהבה, לגדילה. ההפקה המוזיקלית רוויה באווירה, מעין ענן אפור משתרג בין השורות המרהיבות שכתב פרינס, והביצוע הקולי מאופק, איטי, מאתגר את האוזן ולא נותן לרגליים שום סיבה לזוז על חשבון האזנה אמיתית ועמוקה.
Woman , עם טקסט מסקרן שמוגש בשורות קצרות ופשוטות, מהווה סגירה מעניינת לאלבום שמשלב ממד אישי מאד, עם אמירה של מעבר לאינדיבידואל, מעבר ליומיום. ההפקה המוקפדת והיצירתית של ההרכב מתמזגת, מגוננת ועוטפת את השילוב הזה, והיא הקלף החזק של האלבום. מומלץ !