כותרות האתמול: 21 באוקטובר, 1976

כשצחי נוי השתחרר מהצבא, צוות הווי גולני, הוא הקים צמד עם יוצא להקה צבאית אחר, אלי גורנשטיין. אחד שמנמן ונמוך, השני גבוה ורזה ואין פלא שהשם שניתן לצמד היה, חומה ומגדל. הם עשו בידור, מערכונים, שירים. אחד מהם, לימים, הפך לשחקן תיאטרון רציני, שר באופרה וניגן בצ'לו. השני, שאינו גורנשטיין, התפרסם בארץ ואח"כ בעולם כיוד'לה, מהסרט אסקימו לימון והבאים אחריו בסדרה.

אבל עוד לפני האסקימו לימון והנוסטלגיה לפיפטיז, נוי השתתף בהגן, סרט הקולנוע האחד והיחיד של הבמאי היהודי-רוסי-ישראלי, ויקטור נורד. "המתנה הכי יפה שקיבלתי עד היום היא להופיע בסרט", אמר נוי (בקול נרגש), ללהיטון. הוא גילם שם פושטק על אופנוע, שאחריו נגררים עוד שני פרחחים, ואז הם מסתבכים באונס.

זו שגילמה את הבחורה המסתורית, "המוזרה", כפי שהוגדרה בכתבה, הייתה ייבוא מאמריקה (אפשר להניח שהיה קשה למצוא אז שחקנית ישראלית צעירה שתסכים להצטלם בעירום ועוד בסצנת אונס), שחקנית צעירה בת 19 , כבר גרושה (מהשחקן דון ג'ונסון), כבר הופיעה בעירום בקולנוע, ונראה שזו הייתה הסיבה העיקרית לכך שהוחתמה לתפקיד, ואולי גם התקווה שטאץ' בינלאומי לסרט ישראלי יסייע למכור אותו בחו"ל. שמה: מלאני גריפית. אותה מלאני גריפית, שמן הסתם לא רואה בסרט הזה כאבן דרך חשובה בקריירה שלה. אולי להפך.

הסרט  (בו כיכב שייקה אופיר ונעם שריף כתב עבורו מוזיקה מקורית),נכשל. נורד עזב את הארץ. נוי עשה קריירה חביבה בגרמניה, בזכות האסקימו לימון. אפילו הקליט שם. מלאני גריפית זכתה בגלובוס הזהב עבור "נערה עובדת", אבל כבר שנים שהקריירה שלה מדשדשת.