יותר מאלבום
אפר 03
(צילום: יח"צ)
גיא טנא על בזכות השיבה של נטע וינר: כתיבה וירטואוזית של יוצר הבטוח ביכולתו להעביר במילותיו אמירות נוקבות כרומח.
אחת לתקופה מבליח אלבום שהוא הרבה יותר מאלבום. אלבום שמכיל בתוכו רובד על גבי רובד של משמעות: שפתית, מוזיקלית, תוכנית, פוליטית. מיעקב רוטבליט ומאיר אריאל דרך פוליאנה פרנק, עבור במאירה אשר, שלומי שבן, ברק אלנקווה, הביל"ויים וכלה ביובל בן עמי, נסללה לה הדרך לקבלה, גם אם מאופקת ומפקפקת, של אלבומי מניפסט שלא מותירים אותך זהה למאזין שהיית לפני שנחשפת אליהם.
כך הוא בזכות השיבה, אלבומו הראשון של נטע וינר, איש ההרכב היפואי סיסטם עאלי, שהוציא ב 2013 את האלבום המצוין והחריף שפתח עבור וינר אופקי יצירה ומחשבה מאתגרים ועזי מבע. לכאורה, וינר שר שירי אהבה, אלא שהאהבה הגדולה, מלאת היצריות והדילמות, אינה רק אהבת אישה או גבר, אלא אהבה לכל מה שמסויט בעיניו : חברה, ארץ, עממיות, מורשת.
חמש שנים ארוכות הבשיל אלבום הבכורה שעוסק בצמתים של אישיות והחלטות, הפרדה ואיחוד, והכל משורג וארוג בטקסטים ארוכים, גדושים, עמוסי כתיבה וירטואוזית של יוצר הבטוח ביכולתו להעביר דרך מילותיו אמירות נוקבות כרומח.
"זכות השיבה", המונח הפוליטי הטעון כל כך באוזני המאזין הישראלי, מהווה מקפצה נוחה לוינר לגעת ברצון לחזור, להתקפל. אולי כעם המתכנס אל פחדיו הקמאים ביותר מול הסיכוי המפחיד לוותר על החרב, אולי כאשכנזי קיבוצניק שחש רצון לגמד עצמו מול עוולות הדורות הקודמים לו שניכסו לעצמם טריטוריה והסטוריה. אולי כגבר שתובע את זכות השיבה הבלתי אפשרית לרחם המגונן, כפי ששר בחוזר: "אין מנוס מלהפוך שוב סדרי המלטה".
"אשעט במדרגות לבן צעיר" שר/מספר וינר בציונה הם ומגדיר עצמו היטב על ידי פזיזות, מאמץ , תשוקה וחיוורון אל מול ביטויו של האתגר הציוני. האקורדיון של וינר נושא בחובו משמעויות תרבותיות רחבות. הארצישראליות של האקורדיון היא זהות מגויסת ממרחבי מזרח אירופה והגלותיות הזו מתאימה למבט המבקר, את עצמו ואת עמו, המלווה את וינר לאורך האלבום כולו.
עם או בלי רפרנס ל"במדינת אשכנז" של רועי חסן מופיעה הפואמה כפר אשכנז, יצירה שאורכת למעלה מ-26 דקות , ובמרכזה השוואת זיכרונות ילדות, אמיתיים או בדיוניים, מקיבוץ ילדותו של וינר, לבין זיכרונות עממיים מהשטעטל המזרח אירופאי שהנחיל לוינר את המוטו של היצירה: "דער מענטש טראכט און גוט לאכט", היינו "האדם עומל והאל צוחק".
וינר סוגר חשבון פתוח עם כותבת המילים הלאומית, נעמי שמר, ומשליך את הציטוט "אנחנו שנינו מאותו הכפר", הטעון משמעויות מסוימות מאוד, על מושגים של פליטות, צמיתות, "געגועים לשום מקום" ו"זיקה לשום דבר". ההטעמה היידישאית של "כפר" מזכירה לי את המלה "כופר" ומקשרת אותי לתחושה השלטת באלבום כולו, בו וינר מתייחס להוויה כמה שנמסר לנו ומתבזבז לאיטו לנוכח אוזלת יד מזעזעת. מה שקורה כאשר הכופר לא משולם מסתכם בשורות האחרונות של המסמך היצירתי המרשים הזה של ויינר: "קודם נשנא מאד, אחר אולי נאהב/ אל תשאלי אותי את מי, תפסיקי כבר להישען עלי/ אין לי כוחות כבר להחזיק את עצמי".