מטלטלת

יונ 28

(צילום: אמיר גרומן)

(צילום: אמיר גרומן)

גיא טנא על אל החצר הגדולה של טל פוגל: אלבום שני, מורכב, בו היא הולכת קדימה וממשיכה במסע הגילוי האישי, כאדם וכאמן.

 

אל החצר הגדולה, האלבום השני של טל פוגל, היוצרת ואשת מריונטה סול הבאר שבעית, מציב אותה מראש בעמדה בעייתית אל מול אלבום הבכורה המשובח שלה מ-2014 , "ערימות של חלומות".

פוגל התברכה בכמה מאפיינים ייחודיים בפרסונה האומנותית שלה, שאי אפשר ללמד וגם לא ללמוד. זהו לאו דווקא הקול, או המיומנות הטכנית בנגינה, הטקסטים האישיים או המוזיקה עצמה. מה שמציגה פוגל הוא בבחינת השלם הגדול מסך חלקיו. כך היה במידה רבה מאד באלבום הראשון, שהצלחתו חייבת לא מעט לגורם ההפתעה מיצירה כה בשלה של יוצרת כה צעירה. האם האפקט נשמר או שמא התעמעם ולו בגלל שאנו כבר מכירים אותה?

באהובים שאינם הפותח,המוקדש לסבה וסבתה ז"ל, חוזרת פוגל ב"זיכרונה" לשנת היוולדה, בתחילת הניינטיז. מעניין לראות כיצד העבר קוסם גם לצעירה בשנות העשרים לחייה. השילוב השגור אצל פוגל בין אפלוליות למתיקות מקבל כאן ארומה מלנכולית מעט שונה ממה שציפיתי.

העיסוק בילדות נמשך במבלהות תחזור אלי, בו משחזרת פוגל חוויות של מסע ילדות יחד עם אביה/ סבה. קולות הרקע הגבוהים, מסימני ההיכר של האלבום הנוכחי, ממשיכים ומושכים את המאזין מעלה, אל מעל המתרחש בסיפור השירי. גם כאן, ההפקה של אמיר גרומן לוקחת את האנרגיות של "מריונטה סול" (מתי כבר אלבום חדש?!), ומיטיבה לשלב אותה עם הנשיות העגמומית של פוגל.

שיר הנושא של האלבום הוא אחד מהישגיה הגדולים והמרשימים של פוגל באלבום. "כלא שלי / אל תעזוב אותי / חבק אותי חזק / חבק אותי עד שיכאב", היא שרה. דווקא בסאונד המחוספס והדיסטורשני בו קולה נשמע גולמי ולא מהוקצע, התחושות הכואבות והמבלבלות שמותירות "פרצה אחת קטנה" למבט מקווה ומייחל, עוברות חלק כמו סכין בחמאה.

מזיכרונות של אב/ סב היא עוברת לזיכרונות של אם/ סבתא בעוגת הרכבת. המבט המעריץ של ילדה התולה זוג עיניים באמה מתואר בטקסט מרגש ופיוטי. אולם גם כאן, בתוך תחושת ילדות מתוקה, מוזכרות "מפולות שלגים" ומשאלות נמסות. הכי רחוק מבאר שבע, הכי קרוב ללב.

בציפור שחורה הדילנית, היא שרה על צעירה, אשר ככל הצעירות מתלבטת בינה לבין עצמה לגבי יכולתה לאהוב ולהיות נאהבת. הציפור השחורה המרחפת מעליה יכולה לעכבה ולהעציבה אולם פוגל בוחרת להיות אמיצה, לא להתעלם אבל להמשיך הלאה.

להמשיך הלאה הוא באופן אירוני למדי המוטו של האלבום. רק לפני שנתיים דרך כוכבה, כתקווה הגדולה של הרוק הבאר שבעי, ודאי הפן הנשי שלו. עתה, באלבום שני ומורכב, פוגל הולכת קדימה, וגם אם מעט מן הריגוש המובן בגילוי חדש כבר אינו קיים, המסע אחר הגילוי האישי כאדם וכאמן ממשיך בעוצמה וברגש. כבר כעת ניתן לומר "הצליל של טל פוגל", וזה לא מעט.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *