החיים כמנגל

(צילום: פייסבוק)

דרור קרן מביים לראשונה מחזה פרי עטו, על האש, המוצג בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. בלעדית ללהיטון.קום, קרן מספר על תהליך היצירה.

לפני ארבעה חודשים פנה אלי איציק ויינגרטן, ראש בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, שאבוא לביים את תלמידי השנה השלישית של בית הספר. קח עשרה אנשים, אמר לי איציק, תעשה איתם מה שאתה רוצה.
זה כמו פנטזיית הילדות שלנו, שייתנו לנו להיכנס לחנות הממתקים הגדולה בעולם ולבחור מה שאנחנו רוצים.
אז מה בא לי לעשות איתם?
עד מהרה הבנתי: החופש הזה רק "סוגר" אותי. כל החלומות המיידיים, על איבסן וצ'כוב, חנוך לוין וניסים אלוני, איכשהו הפכו פחות בוערים. הרגשתי שבמפגש בין האנשים החדשים, הצעירים וביני (הפחות צעיר, אבל עדיין בועט), יכול לקרות משהו חדש.
יצירה מקורית קוראים לזה.
ביקשתי לבוא אליהם ולהביא אותם אלי.
נפגשנו. סיפרתי להם על יהורם גאון ועל "בלדה לחובש", ששר פעם בפסטיבל הזמר, כשהייתי ילד ומסמן עבורי את סוף עידן התמימות. את ההבנה הראשונה והכואבת של המקום בו אני חי.
יום העצמאות, יום שמחה ויהורם גאון שר: "עלינו על מוקש, ייבב אז הפצוע…". אני, ילד בן חמש או שש, לא ידעתי את נפשי. התחבאתי בארון וסירבתי לצאת. עד היום, גם כשיהורם מצחיק ב"קרובים קרובים", כל וויקאנד בטלוויזיה, יש בי את הפחד הזה, שהוא יתחיל פתאום בלי אזהרה: "עלינו על מוקש!!!".

שחקני ההצגה "על האש"

הלכתי הביתה וחזרתי עם סיפור מסגרת שמגולל את קורותיה של משפחה ישראלית בצפון הארץ, עמק יזרעאל, (מקום הולדתי).
בחצר ביתם של צביקה ורוחל'ה, בקיבוץ בעמק יזרעאל, הכל מוכן למסיבת יום העצמאות. יש מתיחות על הגבול. "שוב לא שקט".
בעורף, כמו בחזית, לחוץ. המנגל בוער, גיטרה, וויסקי ודגל שפעם התנופף.
על הדשא, שראה ימים טובים יותר – משפחה ישראלית באותו מצב. הבן, מורדי, שעזב לברלין לפני 4 שנים , בא לביקור מולדת. הוא הלום קרב מלבנון ששוקם חלקית והנחיתה להמולת האולי-מלחמה זה הכי רע שיכול להיות מבחינתו. מכיוון שיש גם בעיית אלכוהול ברקע, רוחלה, אימו מחביאה את כל בקבוקי השתיה החריפה. האורחים הספורים מגיעים אט אט למסיבה: אבינועם, איש שעדיין חי את החלום הארץ ההיא ולא השכיל להכיל את ההפרטה. בתו אלונה, אהבת נעוריו של מורדי, יפה עם לב שבור, גרושה טרייה עם ילד… ועכשיו, אולי יש סיכוי לחידוש הקשר? עוד סביב המנגל: תרצה, אלמנת מלחמה שבנה האחד,יותם, נמצא בשירות סדיר ואמור להיכנס עם הכוחות ובנה השני, גלעד, יגיע מהצבא להפוגה של כמה שעות ויפיח בה ובכולנו שמחה ותקווה.
על כסא הגלגלים, סבתא גיזלה, אימו של בעל הבית, ניצולת שואה וממקימות הקיבוץ. היא לא מדברת הרבה. אבל כשיש לה מה להגיד היא אומרת, וכולם שותקים.
זו תהיה שעה וחצי של זמן אמת. הלחץ מבחוץ "ידבר" עם הלחץ שבפנים. בתוך הבית, בחצר, בין האנשים. מורדי, איש בוער, ששפתו חדה וזעם גדול עוד אצור בו, ימצא אלכוהול בבית, ישתה, ומה שיצא שם, יפתח הרבה תיבות פנדורה. בינו ובין אביו ומול אימו שרק רוצה ש"נהיה ביחד ויהיה כיף".
בין לבין, הדגל לא יתנופף והרבה בשר, בכל הגדלים ומכל החיות, יוגש ויעשה "צססססס" על המנגל. בתוך הצחוק, הגיטרה והשירים, הפער בין הצעירים למבוגרים, הזיקוקים והוויסקי. עשר נפשות מחפשות חיבור. אחד אל השני, אל המקום בו הם חיים, אל עצמן. המשפחה הישראלית הזאת, עם הגורל שחוזר על עצמו, בהבהקים ורעמים גדולים. בחזית ובעורף, כולנו על האש.

ההצגות תתקיימנה במכללת סמינר הקיבוצים בתל אביב, בתאריכים 3-15 למרץ .

אריק איינשטיין – אמא אדמה, מתוך ההצגה