לכתוב שיר זה להתוודות

(צילום: יואב גרונר)

כך אומרת סער ליבן, שחיה על קו עוטף עזה-תל אביב וכך גם נקרא אלבום הבכורה שלה, שיראה אור ב-15 במאי. עכשיו, לאחר שגייסה את הסכום הדרוש לה להוצאת האלבום, היא התפנתה לשוחח עם אמירה מורג על החיים בצל האזעקות, הקושי להיות אישה-יוצרת ועל האמת המוזיקלית שלה.

ברכות על גיוס הכסף.
"תודה רבה. כן, זה הצליח. זה היה פרויקט מאתגר לכל דבר והייתי במתח חודש, אבל זה הוכתר בהצלחה ומאוד משמח אותי לגלות שאנשים תומכים בי. זה מרגש".
סער, בת 40, נשואה ואם לילדה בת חמש וחצי, גרה במושב תלמי יוסף שבנגב המערבי. רחוק מהמרכז. מאוד רחוק. "יש לי כאן שקט ורעש לסירוגין", היא אומרת, "מבחינה ביטחונית יש פה מספיק אקשן. אני דרומית בשורשים. בגיל 6 עברתי לקיבוץ בדרום וגדלתי שם כילדת חוץ, כי הוריי לא יכלו לגדל אותי. רוב החיים שלי עברו כאן והיה לי טבעי, במיוחד אחרי שעשיתי סיבוב בתל אביב, להישאר חלק מהמקום הזה. בתל אביב יש רעשי רקע שמסיחים את דעתך. בדרום אין מה לעשות אז את מתחילה ליצור. אני חיה כבר שנים על ציר עוטף עזה-תל אביב וזה מלבה את אש היצירה אצלי".
כן, כי רעש האזעקות באמת מאוד מרגיע…
סער צוחקת. "נכון שזה מפר את האיזון, אבל גם בזה יש משהו שמשפיע על היצירה. משהו באינטנסיביות של הדברים שקורים פה, משפיע. עלי לפחות. על ההשראה. אי אפשר להתעלם או להתנתק מהשורשים שלך, ואם את לא מחוברת אליהם, משהו הולך לאיבוד גם ביצירה שלך מבחינת האותנטיות שלה".

וזה מביא אותנו לאלבום הבכורה שלך, עזה-תל אביב.
"זה אלבום קצוות. אלבום שהוא תחנות בחיי. הוא לא פוליטי. אמנם קשה להתעלם מהמצב הפוליטי, אבל האלבום מדבר על התחושות שלי בלבד. סיפור חיי נרקם בין שתי הנקודות האלה: עזה ותל-אביב. שיר הנושא, שנקרא כשם האלבום, הוא בעצם מטאפורה לדברים שמתרחשים בחיים שלי. השם הזה מסמל פערים, שתי נקודות קיצון: העיר הסואנת מול הפריפריה. היש מול האין. החיים מול המוות. זה אלבום מאוד אישי של שירים שהצטברו אצלי במהלך השנים וחושפים ומאירים צלקות".
והקהל מתחבר?
"אני חושבת שכל אחד יכול למצוא את עצמו בחלק מהשירים. מבחינתי, לכתוב שיר זה להתוודות, לכתוב את האמת שלי, וכל אחד לוקח את זה למקום האישי שלו. אני מופיעה כבר לא מעט זמן וזה מתקבל באהדה. התגובות טובות מאוד וזה מאוד מרגש, ההתחברות הזאת. אני כותבת ושרה, שייכת לז'אנר של זמרים מספרי סיפורים, והיה לי חשוב לשים את הדגש על המילה הכתובה. אין הרבה נשים בתחום הזה, בארץ, שמצליחות לספר סיפור. זה נחשב לתחום יותר גברי. אני חושבת שאני בוחנת דרכים לבטא את עצמי יותר. זה מאתגר אותי".
יותר קשה להיות אישה יוצרת בארץ?
"אני חושבת שכן. יותר קשה לנשים בארץ. נקודה. בכל תחום. את צריכה להיות אישה ואמא ואני גם יוצרת ונוסעת ומעבירה את המוזיקה וזו עבודה קשה, ואנחנו מדינה קצת שוביניסטית, לצערי, לגבי תפיסת האישה ומקומה בחברה. אבל אפשר לראות יותר ויותר נשים פורצות דרך, בכל תחום, כולל המוזיקה, וזה מקסים בעיניי".
מה את מאחלת לעצמך?
"להמשיך ליצור עם מינימום פשרות, אבל למצוא דרך להתפרנס מזה. למצוא ולגלות את עצמי מחדש כל פעם, לא למחזר ולהיתקע, כי אם מחכים יותר מדיי זמן, היצירה פתאום מרגישה שייכת לעבר, ומאבדת מהרלוונטיות שלה. מקווה להצליח לרגש אנשים בשירים שלי. להמשיך להופיע ולהקליט בקרוב גם את האלבום הבא, שיהיה שונה, באנגלית, לקהל יעד מחו"ל. לא ממקום של עזיבת הארץ אלא כחלק מהתפתחות טבעית שלי. המוזיקה היא זאת שמנהלת אותי ולא אני אותה".