אפר ואבק

(צילום: יוסי צבקר)

חיים נוי על "קיר זכוכית" בתיאטרון בית ליסין: בין קומדיה שחורה לדרמה אנושית מרטיטה.

התיאטרון הוא לעיתים קרובות מראה שבורה של המציאות שלנו.  לעיתים הוא מצליח לייצר "קיר זכוכית" – אותו קיר פיזי וסמלי שמאחוריו מוצג הר האפר של הנספים. דרכו אנו מביטים אל עברנו ואל הפצעים הפתוחים של השואה, ובו-זמנית פוגשים את האנושיות המזוקקת שנותרה מאחור. המחזה בתיאטרון בית ליסין, מאת המחזאי אורן יעקובי, הוא יצירה שמהלכת על התפר הדק שבין קומדיה שחורה לדרמה אנושית מרטיטה..

העלילה עוקבת אחר משפחה המבקשת למלא את צוואתו האחרונה של האב (אביה של ויקי וסבם של חיה ונצח): לשרוף את גופתו ולפזר את אפרו ב"הר האפר" במחנה ההשמדה שבו נרצחו אשתו ובתו והוא שרד. אלא שהמשימה הופכת לביורוקרטיה אבסורדית ומצמררת כאשר הם נתקלים ביוזף, מנהל המחנה, המסרב לאפשר זאת בטענה קרת לב שהאב כלל לא נרצח באותו מחנה, שכן הוא שרד. מתוך הקונפליקט הזה צומחת דרמה משפחתית שחוקרת זיכרון, שייכות וסגירת מעגלים, וכל זאת עד לסוף המפתיע שמותיר את הקהל ללא מילים.

על המלאכה המורכבת הזו ניצח הבמאי המוכשר אלדר גוהר גרויסמן שמצליח לרקוח תמהיל מדויק שבו הצחוק והדמע מתמזגים, מבלי לפגוע בכבודו של הנושא הכבד.

אורנה רוטברג בתפקיד האם ויקי, מגישה משחק מהפנט, מלא עוצמה ורגישות, שמחזיק את עמוד השדרה הרגשי של ההצגה, והיא מצליחה להעביר את כאב הדור השני בצורה חודרת לב. הגר אנגל, המוכשרת כתמיד, מגלמת במשחק כובש את חיה בווירטואוזיות, עם יכולת להעביר תהפוכות נפש פנימיות במחוות קטנות ומדויקות. חיה, בתה של ויקי, רקדנית בעלת שם שבינה לבין אימה נותקו הקשרים לפני כמה שנים והיא ירדה לברלין ושם זוכה לביקורות מעולות עם להקתה. דאלי שכנאי חשוף וכן כנצח שמגיע גם הוא לברלין לסייע ביישום צוואת הסב.

רוברט הניג כיוזף עושה תפקיד מבריק ומורכב כמנהל המחנה. הוא מצליח ליצור דמות שמרתיעה את הצופה, אך גם מעוררת מחשבה על הניסיונות האנושיים להדחיק או לעוות את ההיסטוריה. אוראל לוי מגלמת את הכרטיסנית ברכבת בברלין, דמות שמוסיפה נגיעה של חן ורעננות. הדינמיקה שלה עם נצח, כשהיא מסכימה לדייט איתו, מספקת רגעים אנושיים יפים ובלתי צפויים בתוך המערבולת המשפחתית, אלא שגם היא נוטשת אותו.  

שני טור עיצבה תפאורה מוצלחת הנעה על מסילות. אביה בש עיצבה תלבושות ראויות. אלעד אדר אחראי למוזיקה היפה. זיו וולושין עיצב תאורה מוצלחת.

"קיר זכוכית" היא הצגה סוחפת ומרגשת.  לא רק שיעור בהיסטוריה, אלא בעיקר מסע בנבכי הנפש האנושית. אורן יעקובי כתב טקסט חד כתער, וגוהר גרויסמן הפך אותו לתיאטרון חי, נושם, מרגש ומעורר מחשבה.