כותרות האתמול: 17 באפריל, 1970

(צילום הצ'רצ'ילים: באדיבות דוד פז)

בפברואר 1970, על כביש גהה, התהפכה מכוניתו של עמי טרייביש, מתופף להקת הצ"רצ'ילים, שנסע עם חבריו להופעה בירושלים. כל חברי הלהקה נפצעו, למזלם בצורה קלה. כעבור שבועות אחדים אושפז רוב האקסלי לניתוח דחוף, לאחר שהתעורר חשש שאיבד ראייתו בעין אחת, כנראה כתוצאה מאוחרת של התאונה.

על התאונה והפגיעה בעינו, האקסלי כתב בחלק השלישי של הביוגרפיה שלו, שעוד לא יצאה לאור.  באדיבותו, הסכים להעביר את הפרק המספר על האירועים הטראומטיים, לפרסום בלעדי בלהיטון.קום, ובקיצורים הנדרשים. תודה גדולה לרוב, ורק בריאות.

"בפברואר 1970 נקבעו לצ'רצ'ילים שתי הופעות בערב אחד, הראשונה בבית החייל בתל אביב והשנייה בירושלים. כשסיימנו את הראשונה נכנסנו למכונית הפג'ו של עמי טרייביש (המתופף, שמת ב-2010), שקנה לא מזמן, אחרי שלכולנו נמאס להידחק מאחור ברכב המסחרי שהוביל את הציוד שלנו.

עמי נהג, חיים רומנו ישב לידו ודני (שושן), מיקי (גבריאלוב) ואני ישבנו מאחור. אני באמצע. כשהגענו לכביש גהה, אחרי נסיעה קצרה ולא מהירה מדי מתל אביב, עמי אמר לפתע שההגה לא מגיב. המכונית החליקה לצדי הכביש והדבר הבא שזכור לי, שמצאתי את עצמי שוכב על הגב. הזמן נעצר מבחינתי. כשפקחתי שוב את עיני, אני שכבתי על אלונקה, חיים שכב לידי, דם ניגר מראשו והוא נאנח ונאנק. אני זוכר שאמרתי שוב ושוב "אני הולך למות". עמי, מטפחת מדממת כרוכה על ראשו, הרגיע אותי, "אתה לא תמות, הכל בסדר, לא קרה לך כלום", הוא אמר ומשום מה, הדברים הרגיעו אותי.

כנראה שמיקי ואני נפגענו הכי קשה, כי עפנו החוצה כאשר המכונית התהפכה, שלוש פעמים, ונחתה מעבר לגדר ההפרדה, בצד השני של כביש גהה. חיים היה על הכביש, אבל איפה מיקי? היינו מבוהלים ופחדנו שקרה למיקי משהו נורא, שאולי הוא נהרג, חס וחלילה.

בבית החולים תל השומר, בדיקת הרנטגן העלתה ששברתי קרסול. אובחן גם זעזוע מוח אבל חוץ מזה, נראה שאני שלם בגופי. חיים ספג סדק בגולגולת. נרגענו כשנודע לנו שמיקי נמצא בבית חולים בילינסון.  שני עוברי אורח שהבחינו בו על הכביש, פינו אותו במכוניתם. דני, חיים ואני אושפזנו. עמי נבדק, טופל ושוחרר לביתו. אני הייתי מוטרד מאוד גם בגלל אפרת, אשתי הטרייה, שהייתה בהיריון, אבל הרגיעו אותי שיהודה טלית וחיים סבן, האמרגנים שלנו, יודיע לכל המשפחות, מוקדם בבוקר למחרת. בינתיים, שכבנו בחדר אחד ונאנקנו מכאבים. כשאפרת הגיעה, הציפו אותי רגשי אשמה, על שהיא צריכה להתמודד לבד עם ההיריון ועם המצב שלי.

אחרי שבוע בבית החולים, איבדנו סבלנות. דני ואני רצינו לעוף משם. בינתיים הייתי מוטרד מצבע הכחול הכהה של הישבן והאשכים שלי, תוצאה של החבטות שספגתי כשעפתי מהמכונית אל הכביש. הודענו בבית החולים שאנחנו רוצים להשתחרר. חיים נאלץ להישאר עוד בבית החולים כי ספג פגיעה בגולגולת, אבל גם הוא השתחרר אחרינו וכך גם חיים. עמי, בינתיים, הלך לבית הכנסת לברך הגומל.

אפרת באה לאסוף אותי עם אחותה אורה ובעלה, גיסי ברוך, שאמנם היה בחור נמוך קומה אבל חזק מאוד ונשא אותי על ידיו חמש קומות, לדירה הוריה של אפרת. אהבנו להתגורר שם, אמא שלה אהבה להאכיל אותנו ולהשגיח על בתה ההרה.

יום אחד, זמן קצר אחרי שהשתחררתי מבית החולים, אמרה לי חמותי שעין שמאל שלי לא נראית בסדר. בגיל 18 עברתי ניתוח בגלל הפרדת רשתית, כך שלא ייחסתי חשיבות רבה לדבריה. אבל כעבור זמן קצר הרגשתי תחושה מוזרה בעין שמאל. התברר לי שאני כמעט ולא רואה דבר בעין הזאת. הרופא אישר את החשש שלי: הרשתית נפרדה ואני חייב לנסוע לבית החולים. למחרת נסעתי עם אפרת לתל השומר. הרופא שבדק אותי אמר שהתאונה, והמכה בראש, גרמה לרשתית להיפרד. המחלקה הייתה עמוסה כך שנאלצתי לשכב על מיטה במסדרון. הרופא שניתח אותי היה חסר סבלנות שנבח הוראות כלפי, 'תסתכל למעלה, תסתכל למטה', אבל הוא גם היה, כך אמרו לי, מנתח העיניים הכי טוב בישראל.

אחרי הניתוח, שכבתי כששתי עיני מכוסות והורו לי להשתדל להזיז את הראש מעט ככל האפשר. יום אחד הופתעתי ושמחתי כאשר שמעתי קול מוכר: 'איפה החבר שלי, הגיטריסט האנגלי?'. זה היה אריק איינשטיין. הוא התיישב לצד המיטה ודיברנו. אריק סיפר לי שגם הוא עבר ניתוח בעיניו ועד היום סובל מקוצר ראייה רציני. למעשה היה צריך להרכיב משקפיים, אבל התחמק מזה. בכל אופן, קוצר הראייה היה תירוץ מצוין עבורו, לא לנהוג ברכב. כשאני נזכר בפגישה הזאת, האינטימית, אני חש כבוד גדול ומרגיש מבורך שאריק, הקול של ישראל, מצא זמן לבקר אותי בבית החולים. תמיד אנצור זאת בליבי".