מביים פוצ'יני, מתגעגע לחנוך

(צילום: יח"צ)

אלכס כגן, שכתב מוזיקה לקולנוע, לטלוויזיה ולתיאטרון, בעיקר למחזות של חנוך לוין, עוסק עכשיו באופרה. ההצגה הראשונה של לה וילי (פוצ'יני), תעלה הערב בחיפה. אמירה מורג שוחחה עם כגן על העבר, על ההווה ועל היחס המצער כלפי אמנים ותיקים.

אלכס כגן וחנוך לוין הכירו לראשונה בצבא, סיפור ישראלי שיגרתי. השניים עשו ביחד שבע הפקות. מי לא זוכר את השיר "שחמט" ששרה חווה אלברשטיין מתוך את ואני והמלחמה הבאה, שעורר שערורייה בזמנו? כגן הלחין למחזות נוספים בתיאטרון, לקולנוע (מיכאל שלי) ולטלוויזיה (מישל עזרא ספרא ובניו) ולתיאטרון ב-1982 עבר לעבוד בגרמניה, שם זכה להצלחה רבה. בשנים האחרונות הוא כאן, עוסק בעיקר בתחום הקלאסי, אבל לא רק. עכשיו הוא מעלה את האופרה לה וילי של פוצ'יני (עם גבי שדה, אירה ברטמן ויותם כהן) בלבוש חדש ולא שגרתי שמשלב וידיאו, שירה ומשחק. אלכס גם ביים ואחראי על התפאורה. "מה לעשות", הוא נאנח בחיוך, "אני צריך להוציא את המשאבים האמנותיים שלי, אז אני עושה לבד. לא פשוט לעשות אמנות כאן".
הרעיון הוא להפוך את האופרה ליותר ידידותית? יותר נגישה?
"מכיוון שאני בא מקולנוע ותיאטרון, אני אוהב לערבב בין האמנויות. זה פותח המון אפשרויות. זה נותן יותר עומק, יותר גודל, זה יותר מעניין ומעניק לצופה תחושה שהוא גם בקולנוע. זה חצי קולנוע, חצי תיאטרון. זה מביא אפשרות להביא קהל יותר צעיר כי זה מעניין יותר ויוצר יותר הזדהות".
אז יש סיכוי שגם מי שלא מתחבר לאופרות יאהב את ההפקה הזאת?
"או שכן או שלא. זה פותח לקהל יותר אפשרויות להתחברות. אני מנסה שגם המשחק לא יהיה אופראי, כלומר מוגזם. אז בהחלט יש אפשרות לקהל רחב ומגוון יותר לאהוב".

זמרי האופרה לה וילי (צילום: אלכס כגן)

הפסקת לכתוב לקולנוע ולטלוויזיה?
"אני כל הזמן עושה, אבל באופן עצמאי, לא במקומות הממוסדים. ב-82' התחלתי לעבוד בגרמניה ולצערי הרב אנשים חושבים שאני עדיין שם. זה לא פשוט לעשות לבד. יש לי תוכניות רבות לעתיד. למשל אותלו, רק עם יאגו ודסדמונה. להתרכז יותר בבעיות הפסיכולוגיות שביניהם. להעמיק בתכנים ובאופי הדמויות ולתת מימד נוסף, הרבה יותר עמוק. זה מה שאני אוהב לעשות".
אתה מתגעגע לחנוך לוין?
"בוודאי. הוא היה חבר קרוב. עשיתי לפני שנתיים ערב מההצגות שכתבנו יחד וזה היה מאוד מרגש ומאוד יפה. היה לי הכבוד לעבוד גם עם ניסים אלוני, יהושע סובול והלל מיטלפונקט. חוץ מהם לא מעמיקים אצלנו. רוצים רק קליל. למכור לוועדי עובדים. העומק קצת אבד לנו".
אתה יותר פה או יותר בגרמניה?
"בשלוש השנים האחרונות אני יותר ויותר פה. התעייפתי. הציעו לי המון משרות מפתות שם, אבל הבית שלי זה בישראל. מה יש לי שם"?
פרנסה…
"בסדר. נכון, פרנסה זה חשוב, אז אני מנסה פה, כמובן לא בקנה מידה של שם. יש לי כאן משפחה. השורשים שלי פה. נכון שבגרמניה נפתחו לפניי אפשרויות חדשות. שם גם ביימתי. פה נוטים להכניס אותך למסגרת. שם יש כבוד לאנשי אמנות וותיקים. מצער אותי היחס פה לאמנים וותיקים. אנשים טובים, עם ניסיון, שמגיעים לגיל הפנסיה ושולחים אותם הביתה, כמו שעושים בכל תחום פה, וחבל. ניסיון באמנות זה יותר אפקטיבי. לוותיקים כמעט שאין אפשרויות פה. בודדים עובדים. אבל צריך לשמור על אופטימיות. לכן אני עושה דברים. כמו שכתב חנוך לוין: מי שפסימי ולא עושה כלום ומחכה ליום הבא, יראה ששום דבר לא יקרה ביום הבא. צריך לעשות".

"לה וילי" תוצג הערב בחיפה, מחרתיים בירושלים וביום ראשון הבא בתל אביב.

שחמט, בשני ביצועים

מתוך יעקבי וליידנטל, חנוך לוין ואלכס כגן