כותרות האתמול: 5 במאי, 1977

"נער מגודל בן עשרים ושתיים וחצי, שתקן. כשהוא מדבר, הוא עושה זאת באי-נוחות, בחיוכי מבוכה, במקוטע. אין הוא איש דברים. רק תנו לו לשבת בשקט בפינתו, מכונס בעצמו. לרמי פורטיס אין הרבה מה לומר. כך על כך פנים נדמה עד שהגיטרה נקלעת אל בין ידיו. אז פורצת בכל עוז סערה טרופה הכלואה בתוככי נשמתו ואינה מוצאת לה מוצא אלא בצורת צלילים, אותם הוא קורע ללא רחם ממיתרי גרונו ומיתרי הגיטרה. אתה קולט ייאוש מפוכח, אירוניה זועמת, כאב של נשמה פצועה שאינה מקווה עוד לדבר והיא הולכת אל המדבר, לזעוק את כאבה".

וואו!

הטקסט הזה, בשפה הנמלצת הזאת, בהתפעמות כזאת, פתח את הכתבה הראשונה על רמי פורטיס שפורסמה בלהיטון. פורטיס, כאמור בן 22 פלוס, הקליט עד אז שני שירים, "היא קלקלה את כולם" ו"למדי אותי הלילה" (את שניהם כתב עם סמי בירנבך, חברו). פורטיס היה פועל במה בהופעות של להקת תמוז. כשאריאל זילבר שמע אותו שר, העלה אותו לבמה וכך, פורטיס, בכל הופעה, שר "אינקובטור", כשהתמוזים מלווים אותו. עוד לפני כן הוא הקים להקת פאנק-רוק בשם זבוב, אבל הלהקה התפרקה כי "החבר'ה לא היו רציניים". לא כמו פורטיס, שסיפר כי המוזיקה תמיד הייתה חלק חשוב בחייו, עוד כילד בקרית אונו.

פורטיס נשאל אם הוא מתכוון לצאת להופעות, לאחר שיוציא אלבום, והוא ענה שכן, בוודאי, אבל לא בכל מחיר. "את הסגנון שלי אני לא יכול לשנות. זה אני", אמר.

על הסגנון שלו סיפר פורטיס, "היו לי לחצים רבים בחיים ונוצרו משקעים. לכן אולי השירה שלי אגרסיבית. כך אני פורק מעט מהמתח. כאשר הכל נראה שיט אני לוקח את הגיטרה ו'מרביץ', ומתפרק. מה שאני מגיש לקהל זה לא משהו מתוכנן, מחושב. זה פשוט אני, ואני מאוד רוצה לקוות שהקהל יבין נכון את השירה שלי ואת הסגנון שלי ויאהב זאת. אם לא, זה יהיה חבל, כי אני לא יכול ולא מוכן לשנות את הסגנון, כי אז זו תהיה אחיזת עיניים".

הוא לא היה צריך לשנות דבר. הקהל, שאולי לא הבין בתחילה מה פורטיס רוצה ממנו, התאהב בקול, בהופעה, באיש ובשירים. בינואר 1979 יצא "פלונטר", אלבום הבכורה שלו, והשאר – היסטוריה.