בין הניכור הדיגיטלי לזעקה

(פורקיופיין טרי, צילום: אתר הלהקה הרשמי)

חדר ניתוח: יוני בגן חוזר ליצירה way out of here של פורקיופיין טרי מ-2007 ובוחן את גרסת האלבום מול הביצוע בהופעה, מול קהל.

בשנת 2007 שחררה להקת הפרוג-רוק הבריטית Porcupine Tree  את מה שרבים מחשיבים עד היום ליצירת המופת הדיסטופית שלה: האלבום .Fear of a Blank Planet  בעידן שבו הרשתות החברתיות היו עוד בחיתוליהן, השכיל מנהיג הלהקה סטיבן וילסון ללכוד את תמצית הניכור, הבדידות והחיפוש העצמי של דור ה Z -בתוך מסכים וכימיקלים. בלב האלבום  פועמת  Way Out of Here אחת היצירות המטלטלות ביותר שנכתבו אי פעם על ייאוש מודרני.

• חברי הלהקה הם סטיבן וילסון )  שירה, גיטרות, קלידים והפקה מוזיקלית. המוח היצירתי מאחורי כתיבת השיר והאלבום), גאווין הריסון (תופים וכלי הקשה. נחשב לאחד המתופפים המוערכים ביותר בעולם הפרוג-רוק בשל הדיוק והמורכבות שלו), ריצ'רד ברביירי (קלידים, סינתיסייזרים ועיצוב סאונד. האחראי על המרקמים האטמוספריים והסאונד הייחודי של הלהקה), וקולין אדווין (גיטרה בס. מעניק לשיר את הגרוב העמוק והיציב שמאפיין את חטיבת הקצב(. בהופעות ובהקלטות מצטרף חבר נוסף שמלווה את הלהקה שנים רבות כגיטריסט, ג'ון ווסלי, וב-way out of here הוא אחראי סולו הגיטרה המרכזי, בגרסת האלבום והלייב, ומוסיף קולות רקע המעניקים לשיר עומק ווקאלי.

הטרגדיה שהפכה לצליל

מאחורי הדיסטורשן והאווירה הקרירה מסתתר סיפור אמיתי ומצמרר. וילסון כתב את השיר בהשראת מקרה טראגי של מעריצה צעירה מפינלנד אשר שמה קץ לחייה על פסי הרכבת. בתיקה האישי נמצא נגן ה- mp3  שלה, שבו הדהדו צלילי הלהקה ברגעיה האחרונים. השיר אינו רק הספד למעריצה ההיא, אלא צלילה אל תודעתו של נער המחפש נואשות "דרך החוצה" ממציאות ריקה שבה הפיד של פייסבוק מחליף את המשמעות.

ארכיטקטורה של רכבת הרים רגשית

היצירה בנויה כמלאכת מחשבת של דינמיקה: היא נפתחת במינימליזם אלקטרוני כמעט מנוכר, כשקולו של וילסון מהדהד עייפות קיומית. אך ככל שהשיר מתקדם, חטיבת הקצב של גאווין הריסון וקולין אדווין מזריקה לו דחיפות פועמת. השיא מגיע בהתפרצות של ריפים כבדים וסולו גיטרה אטמוספרי, המדמים סערה נפשית פנימית שפורצת אל פני השטח בבת אחת.

הכרעת המבקר: אולפן מול במה

כאן אנחנו מגיעים לדילמה הנצחית של מעריצי הלהקה: איזו גרסה מצליחה ללכוד את המהות של היצירה בצורה הטובה ביותר?

1. גרסת האלבום: השלמות האסתטית בהפקה האולפנית, "Way Out of Here" הוא פלא של סאונד. האירוח של אגדת הגיטרה רוברט פריפ (King Crimson)  מעניק לשיר מרקמים אטמוספריים עדינים ודיוק כירורגי. זוהי חוויית האזנה אינטימית, קרירה ומלוטשת, שמתאימה בדיוק לרגעים של התכנסות פנימית עם אוזניות איכותיות.

2. גרסת הלייב הזעקה החיה מי שצפה בביצוע מתוך סרט ההופעה"Anesthetize"   יודע שמדובר בחיה אחרת לגמרי. על הבמה, הדיוק האולפני מפנה את מקומו לאנרגיה גולמית וחסרת רחמים. התיפוף של גאווין הריסון מקבל נוכחות פיזית כמעט, והסיום של השיר הופך למטח של דיסטורשן ורגש מתפרץ. כאן, הכאב הוא כבר לא רק מילים בתוך שיר – הוא הופך לזעקה חיה ובועטת.

מה הבחירה שלכם?

האם אתם מעדיפים את האווירה המהפנטת והדיוק של האולפן, או שמא העוצמה המתפרצת של הבמה היא זו שגורמת לכם להרגיש את השיר באמת?

כתבו לנו בתגובות: איזו גרסה היא ה-"Way Out of Here" המנצחת שלכם?

גרסת האולפן

גרסת ההופעה