מצליחה לגעת

(צילום: קורן קריספיל)

גיא טנא על אלבום הבכורה של מירב הלינגר: אישי ואינטימי ומבטיח רבות, אבל לא בלי תחושה של החמצה, פה ושם.

במבט אחד כחול, הוא אלבום הבכורה (ששמו הזכיר לי שורה מ"שיר לשירה" של יהונתן גפן), של היוצרת הצעירה מירב הלינגר, אמנית ואקדמאית דתייה, בוגרת ביה"ס למוזיקה רימון, העושה צעד ראשון בדרך לקריירה מוזיקלית משלה, בהפקה המיומנת של שמוליק דניאל (שולי רנד, דודו טסה, עמיר בניון ועוד).
יש משהו אותנטי, משכנע, בדרך שבה הלינגר מבצעת את שיריה. האלבום אישי, אינטימי, אמנם לא מרעיד את אמות הסיפים ולא מגלה משהו חדש ויוצא דופן, אולם הוא מסוג האלבומים הנמדדים בעיקר בזכות היכולת הבסיסית והראשונית של היוצר להביע את עצמו, בדרך ענוגה ואמיתית.
גלי לי לאן, הפותח, למילים של המשוררת חביבה פדיה ולחן משותף להלינגר ולאורן זיו, אם תלך ממני (למילים של שירה טרטנר-סלט), ושירים נוספים, מציגים זמרת שיודעת את זהותה האומנותית, ומפיק שיודע לאזן את הקול החם של הלינגר עם סאונד קריר וכחלחל. סאונד שהופך לכחול עמוק וכהה בגרסת הבונוס המתכתית יותר החותמת את האלבום.
בתפקיד היועצת המוסיקלית , עמדה שהולכת ומתמלאת לעיתים תדירות יותר לאחרונה, ניצבת ריקי גל, מגדולות הזמרות בארץ הקטנה הזו. גל יודעת דבר או שניים על שירה אקספרסיבית ועבודה עם מפיק מוסיקלי דומיננטי. הצ'לן הנפלא יועד ניר הגיע מעבר לים לתת את האימפקט שלו לאלבום.
הלינגר מצליחה לגעת גם בשיר הנושא ובשושן צחור, הבלדות בעלות הגוון הג'אזי, אבל נדמה שעריכת האלבום לוקה בחסר: משהו מאבד תנופה, וניכרת מידה של חזרתיות מעט מייגעת וחוסר גיוון, מוזיקלי בעיקרו, שעם זמרת מוכשרת כזו, ומפיק כדניאל, יכול היה להימנע בקלות.
"במבט אחד כחול" הוא אלבום בכורה שמבטיח רבות. בנקודות מסוימות הלינגר הרשימה אותי מאד. באחרות, מילאה אותי תחושה של החמצה. כולי תקווה שתחושה זו תיעדר מהאלבום הבא שלה.