מסיבת פרידה

אהרון מורג על אלבום המחווה לג'יי.ג'יי. קייל המנוח שיצא במלאת שנה למותו. אריק קלפטון יזם, שר ומנגן, יחד עם טום פטי, מארק נופלר, ג'ון מאייר ועוד.

call me the breeze

הם היו חברים טובים מאז נפגשו לראשונה בשנות ה-70. אריק קלפטון, בריטי, יליד לונדון וג'ון (ג'יי.ג'יי.) קייל, מטולסה, אוקלהומה. קלפטון הקליט שירים של קייל ("קוקאין" הפך לאחד מלהיטי-ההופעות הגדולים שלו). קייל הסתפק בקריירה צנועה בהרבה. למעשה, אומר קלפטון, קייל היה מוכר ומצליח יותר באירופה מאשר במולדתו. לפני שמונה שנים, קלפטון וקייל אף הקליטו אלבום ביחד (the road to Escondido ), שנעצר במקום ה-23 בארה"ב. "כעסתי על שג'ון לא זכה מעולם להצלחה שהיה ראוי לה", אמר קלפטון לרשת הרדיו הציבורית האמריקאית אן.פי.אר.
הכעס הזה, יחד עם הרצון למחווה של פרידה מחבר קרוב, עומדים מאחורי האלבום the breeze: an appreciation of j.j. cale , שיצא במלאת שנה למותו של קייל, בגיל 74 . "זו הדרך שלי לומר 'תודה רבה' על ההשראה שנתן לי לאורך השנים", אמר קלפטון. לדבריו, כבר במטוס, בדרך להלוויה בטולסה, התחיל לתכנן את האלבום. הראשון שהוזמן להשתתף היה דווקא גיטריסט וזמר שקלפטון פגש לראשונה בבית הקברות: דון ווייט. "דון הציג את עצמו ואמר: אני האיש שנתן לג'ון את ההזדמנות הראשונה, בלהקה שלי", סיפר. "הם המשיכו לנגן יחד שנים רבות, בעיקר בהופעות של ג'ון". ווייט מופיע בשלושה שירים, לבדו ועם קלפטון, ביניהם קאוור לשיר קאנטרי של ריי פרייס, דווקא (I'll be there ), אבל אינו היחיד מחבריו של קייל המשתתפים באלבום. קלפטון: "אני והמפיק שלי, סיימון קליימי (שגם מנגן קלידים), החלטנו שננסה לשחזר את הסאונד של של ג'ון ולכן הבאנו לאולפן חברים שלו מטולסה, לנגן איתנו. זו היתה מסיבה אמיתית".
צריך לומר מיד: נעדרים מהאלבום הלהיטים, או לפחות השירים היותר מוכרים של קייל. לא "קוקאין", לא "אחרי חצות". קלפטון מסביר שזה בכוונה. "חשוב בעיניי להציג לקהל דווקא את השירים הפחות מוכרים של ג'ון. רציתי שיכירו את כותב השירים הנפלא שהיה".
קלפטון מנגן ושר ב-11 מ-18 השירים. רובם, יחד עם האורחים, שניים לבדו: הסינגל הקופצני, call me the breeze ו-magnolia . טום פטי מסתפק בשירה בלבד, אחד מהם (The Old Man And Me , המכושף), לבדו. מארק נופלר עושה את שלו, בדרכו, בסגנון הנינוח שלו, ב-someday , עם כלי הקשה ומפוחית. קלפטון וג'ון מאייר מדגימים רגאי, סוג של, ב-lies ומאייר לבדו, הוא והגיטרה, ב- I Got The Same Old Blues המלנכולי, כמתחייב משמו. בהמשך, מאייר וקלפטון נפגשים שוב לקאנטרי-רוק-בלוז קצבי , Don’t Wait . עוד דואט (starbound ), מחבר את ווילי נלסון וקולו היגע משנים של הופעות ועשן סיגריות ריחניות, עם הגיטרה של דרק טראקס מהאחים אולמן. אבל החיבור המרגש ביותר מגיע בשיר האחרון קלפטון מנגן ב- Crying Eyes, שהוא כל כך קייל, והזמרת היא כריסטין לייקלנד, האלמנה. זה יפה ונוגע ללב. סיום הולם לאלבום שכולו אהבה לחבר.
אריק קלפטון – the breeze: an appreciation of j.j. cale (הליקון)

crying eyes

lies