מזוכך ומתענג

(צילום: אורית פניני)

גיא טנא על מכתבי אהבה של שילה פרבר: מהאלבומים הטובים ביותר ששמעתי השנה, ובוודאי זה שהתחברתי אליו יותר מכל אלבומיה הקודמים של פרבר.

בביקורות ובשאר מאמרים יוצאים באלה, נהוג על פי רוב להתחיל לאט, במתינות, בעדינות, בלשון חמקמקה, לעיתים חלקלקה, ורק אז, לאחר בנייה מוקפדת של טיעונים על גבי טיעונים, להגיע לטענה המרכזית. אז לרכוש או לא לרכוש? להאזין או להאזין? לתת קרדיט או להמשיך ולהתנער לטובת יפי הבלורית וחביבות המבע? התשובה שלי היא חד משמעית, חד כיוונית וחד ערכית ולעזאזל הקונבנציות: מכתבי אהבה, אלבומה החמישי של הסינגר-סונגרייטר שילה פרבר, מביא אותה למקום בו לא הייתה מעולם, הוא אחד האלבומים הטובים ששמעתי השנה ובוודאי זה שהתחברתי אליו יותר מכל אלבומיה הקודמים.

שותפתה של פרבר למסע האלתרמני שלה, מאיה בלזיצמן, הצ'לנית והאושייה, עיבדה את האלבום כולו והקנתה בכוח הנטייה הקאמרית שלה אווירה נוגה ובעלת יופי ועדינות נדירים. כמו התמונה על עטיפת האלבום, פרבר נכנסת אל הים, חצי לבושת שחורים, חצי עירומה לכאורה, משתכשכת בגלים וחיוך נדיר על פניה – כך גם אני, בשירים רבים באלבום, נכנסתי למעיין העצב של פרבר ויצאתי משם מזוכך ומתענג.

ימים יפים, ארצות החום, כורש 11 הנוסטלגי, הנה אני של צ'רלס בוקובסקי הזקן ,השיכור והחרמן, הילקוט האדום המצמרר של אנה הרמן, המשחזר חוויות ילדות, סתיו ברחובות האופטימי, הביאו ליצן של סטיבן סונדהיים וגם אבא, שמדמיע כל מי שאיבד אב – הם קבוצת שירים נפלאה של יוצרת בשיא בשלותה.

"מכתבי אהבה" של שילה פרבר:  לא כמו שחשבתם.