בדרך לפלייליסט

(צילום: יח"צ)

גיא טנא על לא היה אף פעם שקט של יולנטה: שירים חדים ופשוטים, טקסטים ברורים ולחנים חודרים, באלבום חדש, שלישי, של יוצרת בשלה ומרתקת.

אלבומה השלישי של יולנטה , מהיוצרות הבשלות והמרתקות ביותר בסצנה הבאר שבעית, מהווה לא רק התקדמות יצירתית נוספת בעבורה, אלא גם מעבר מוצלח של מכשול האלבום השני שאמנם היה מוצלח פחות לטעמי מאלבום הבכורה המשובח שלה, אך המשיך לבנות רצף קוהרנטי של אמירה וסגנון שמגיע כעת לשלב השלישי שלו.

בהפקתו של אמיר גרומן, איש "מריונטה סול", מנפיקה כעת יולנטה שירים חדים ופשוטים, כאלו שמערבים טקסטים ברורים ובלתי מתחכמים בעליל יחד עם לחנים חודרים ופן הפקתי קריר ומהוקצע.

רגליים ארוכות הוא לא רק שיר מצוין לכשעצמו אלא גם כזה שיכול להגשים את החלום הרטוב של אמני ישראל, להיכנס לפלייליסט הגלגל"צי ואל זרועותיו הפתוחות לרווחה של הציבור הישראלי. היוקלילי של יולנטה על הסאונד הממזער שלו נמצא בקונטרסט מלא קסם עם הקול העשיר והמעט נמוך שלה.

אהבתי מאד גם את כוכבי הנסיכים המרגש שמספק , ולא בפעם הראשונה ביצירתה של יולנטה, את הערך המוסף שמביאה יוצרת שנמצאת בשנות הארבעים לחייה, כזה שיוצרות צעירות עדיין לא מסוגלות להביא בכתיבתן. גם בלהיגמל ממך, אולי השיר בו הסאונד של "מריונטה סול" דומיננטי במיוחד, ניתקל בתופעה הזו.

יולנטה אינה נרתעת מסממנים ארוטיים בכתיבתה. הסוסים דוהרים הוא איור פואטי סוריאליסטי עם טקסט מרתק ויצרי שלטעמי לא זכה לפרשנות מוזיקלית מתאימה לו, במיוחד מבחינת ההפקה המעט עצורה ומאופקת מדי.

האלבום ננעל בשיר הנושא לא היה אף פעם שקט, בו חוזרת יולנטה למחוזות ילדות קיציים ומופלאים. ממרחק השנים של בני גילנו, נדמה שההתרפקות נמצאת בדיוק בנקודת האיזון בין נוסטלגיה לתחושת געגוע חריפה. כאשר יולנטה שרה על קיץ שרקד כמו שיכור על כל פינה ועל מחבואים מתחת לשולחן, או פשוט שרה "אהההה..", ארוך ומפותל, מרגישים את הגעגוע, כמו סוכריה חמוצה מתחת ללשון.

יולנטה שומרת על מקומה, הפחות מדי ניכר, בשורה הראשונה של היוצרות האישיות בישראל. השילוב שלה עם גרומן מפרה, אותנטי, אמיתי ואולי בזכות "רגליים ארוכות" ייפתח הצוהר הצר בין אוזני הקהל הרחב לזמרת המצוינת מבירת הנגב.