סיבה לאופטימיות

(צילום: עדי אורני)

גיא טנא על האלבום החדש של דיקלה: לא מתיימר להגיע לפסגות של אלבומה הקודם, "ואם פרידה", אך עומד לגמרי בזכות עצמו, ומומלץ.

סיפור אופטימי, אלבומה החמישי של דיקלה יוצא פחות משנתיים לאחר אלבום השיא שלה "ואם פרידה". בהפקה מוזיקלית משותפת לה וליפתח שחף, רוני בראון וגיל פלדמן, מתמודדת דיקלה עם הקושי להמשיך וליצור לאחר הצלחה גדולה מאד, להמשיך לשמור על הנאמנות ליצירתיות ולהתחדשות, אך בעת ובעונה אחת לשמר את המעמד הציבורי שנאבקה שנים לבסס.

דיקלה כתבה את כל השירים, חלקם עם שותפים למילים (מור שלמוביץ', נועם חורב), ולחן (אוריאל ויינברג, רוני בראון ובעיקר יפתח שחף). יש בו שירים רגישים כגון בדידותי הנהדרת, בו דיקלה נמצאת בדיאלוג עם הבדידות ונפרדת ממנה, מסקרה שחורה, שמביא פן טקסטואלי אחר ובינלאומי יותר לצד תכנותים, מיותרים לטעמי, וכן לעזאזל, בו היא תוקפת את כאבי האהבה בשיר שמצליח לשלב את המסורתי והמודרני, את האקוסטי והאלקטרוני ולהבליט את הנכס העיקרי באלבום – שירתה של דיקלה עצמה.

אבל לא נפקד מהאלבום גם מקום הלהיטים והשירים הגדולים מהחיים, דווקא כי הם מבוססים על היומיום של כולנו, כמו הוא כותב לי מאמי הנפלא, ציפור על גג, המרגש  ו"אל תלך" הפופי והרקיד.

ההשפעה הערבית הנפלאה שעשתה את דיקלה לדמות הייחודית שהיא בנוף המוזיקה הפופולרית המקומית, ממשיכה להיות דומיננטית, תוך כדי מיזוג טבעי עם אלמנטים סגנוניים אחרים, כמו באיזה כיףהמלודרמטי ובכבישים פתוחים, המיוחד במינו, בו ההפקה מעניקה מקום שווה לגיטרות של סינגולדה ושחף ולכלי ההקשה של ניר טייב וסיבי אלייב. על הכינורות והבוזוקי של רוניוס כבר כתבתי לא פעם שתרומתם לא תסולא בפז לכל אלבום בו הוא משתתף.

סיפור אופטימי חותם את האלבום, (מילים בשיתוף מור שלמוביץ' לחן משותף עם יפתח שחף), בשמחה ובחספוס : "שמעתי סיפור עם סוף אופטימי/ על אחת שגדלה ברחובות/ היום היא מיס יוסטון על למבורגיני/ כותבת ספרים על אכזבות", שרה דיקלה, ואינך יכול שלא לתהות על הקשר בין האשה המתוארת בשיר ליוצרת עצמה. השיר, שמערב השפעות בלקניות וצועניות, נועל כראוי אלבום שלא משתווה וגם לא מתיימר להגיע לפסגות של "ואם פרידה", אך עומד לגמרי בזכות עצמו. מומלץ !