מתגלגלות לבלוז

(באדיבות הליקון)

האלבום החדש של הרולינג סטונס מורכב כולו מקאוורים לבלוז משנות ה-50 וה-60 , והמעריצים אוהבים את זה: האלבום נכנס למקום הראשון במצעד הבריטי, לראשונה מאז שנות ה-90 . לדברי קית' ריצ'רדס, "האלבום הזה הוא הגשמת חלום".

נתחיל במספרים: blue&lonesome הוא אלבום האולפן ה-23 של הרולינג סטונס (בבריטניה, בארה"ב יצאו עוד שניים), ראשון מאז 2005 . האלבום מכיל כ-42 דקות וחצי של בלוז, 12 קאוורים להאולינ' וולף (צ'סטר ברנט), ווילי דיקסון ובמיוחד ליטל וולטר (וולטר ג'ייקובס), שהסטונס ביצעו כאן לא פחות מארבעה משיריו, בגלל ההערכה הגדולה כלפי הזמר ונגן המפוחית שמת בגיל 37 ). השירים באלבום הם בעיקר משנות ה-50 (החל ב-1955 ), ה-60, ושיר אחד מ-1971 .

האלבום הנפלא הזה, שהוקלט לייב, באולפן בלונדון, בתוך שלושה ימים (לפי גרסה אחרת, חמישה ימים, ובכל מקרה – בתוך פחות משבוע), בהפקתם של דון ווז, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, נכנס מיד למקום הראשון במצעד הבריטי, בזכות 106 אלף אלבומים. הרוב המוחלט שלהם, 99 אחוזים, בפורמט פיזי: דיסק או תקליט, אך גם בעותק דיגיטלי. זהו האלבום החדש הראשון של הלהקה מאז voodoo lounge  ב-1994 , שנכנס ישר למקום הראשון (אם כי לפני שש שנים, ההוצאה המחודשת ל-exile on main street חזרה גם כן לצמרת המצעד).

אריק קלפטון, שהקליט באולפן סמוך, קפץ לשמוע ולהתרשם והתנדב לנגן בשני שירים. אבל עם כל הכבוד לקלפטון ועם כל האהבה הגדולה לקית' ריצ'רדס, גיטריסט הסטונס (שיחגוג בשבוע הבא את יום הולדתו ה-73 ), הכלי הבולט בכל השירים הוא מפוחית-הפה בה מנגן מיק ג'אגר (שבמקביל להולדת האלבום חגג בגיל 73 אבהות טרייה לילד מס' 8 שנולד בשבוע שעבר מחברתו, מלאני המריק). לדברי ריצ'רדס, "מיק הוא היחיד בינינו יודע לנגן כמו שצריך במפוחית. רבים שוכחים שמלבד היותו זמר נהדר, מיק הוא בראש ובראשונה גם מוזיקאי מצוין".

ג'אגר הצטנע, "אם הייתי יודע מראש שאנחנו עומדים להקליט אלבום בלוז, הייתי מתאמן יותר על המפוחית. בניגוד לגיטרה וקלידים, בהם אתה יכול לראות מה אתה עושה, במפוחית אי אפשר לראות את הנקבים ואתה צריך להרגיש אותם בלשון".

ג'אגר וריצ'רדס אכן לא תכננו אלבום בלוז, המוזיקה שעליה גדלו כנערים בדרטפורד, אנגליה, שעל רציף תחנת הרכבת שלה, בדרך ללונדון, הם נפגשו לראשונה ב-1961 , והתיידדו על רקע האהבה למוזיקה אמריקאית בכלל ובלוז בפרט. ריצ'רדס מזכיר שהסטונס היו הלהקה הבריטית הראשונה והיחידה שהכניסה למקום הראשון בבריטניה שיר בלוז , קאוור ל-little red rooster  ובתחילת דרכה הופיעה הרבה במועדוני בלוז באנגליה, כך שיש כאן סגירת מעגל מבחינתם, ואפילו יותר מכך. "האלבום הזה הוא כל מה שרצינו לעשות, ואחרי 50 שנה, הגשמתי חלום אישי", אמר ריצ'רדס.

לא תכננו, כי כאשר נכנסו לאולפן הכוונה הייתה לעשות אלבום של שירים חדשים לגמרי. "אפילו הקלטנו לא מעט שירים", סיפר ג'אגר, "אבל יום אחד פשוט נשבר לנו מהם. זה קורה לא פעם. עצרנו את העבודה והתחלנו לנגן בלוז שאנחנו אוהבים, אחד ועוד אחד ועוד, ואז אמרתי: או.קיי, חבר'ה. כשנחזור מחר נעשה עוד בלוזים".

ריצ'רדס, מצידו, טען שהוא זה ש"הסית", לדבריו, והסיט את העבודה לכיוון מוזיקלי אחר. "אנחנו אוהבים לחמם את עצמנו באולפן עם בלוזים. יום אחד אמרתי לרוני (ווד, גיטריסט הלהקה שהצטרף להרכב בשנות ה-70), בוא ננגן את blue&lonesome ואחרי השיר הזה הצעתי שנעשה שיר של האולינ' וולף, וכך התגלגלנו מבלוז אחד לשני. אפשר לומר שהאלבום נולד במקרה. פשוט נסחפתי אחרי ההתלהבות של מיק, שיהיה בריא. אם כי, כל הזמן החזקתי אצבעות שהוא לא יתחיל פתאום להשתעמם מהבלוז. אבל הוא לא עצר. מעולם לא ראיתי את מיק כל כך נלהב. גם אני וצ'רלי (ווטס, המתופף), אהבנו כל רגע. חלק מהשירים האלה, לא ניגנו מאז שהופענו במועדונים ב-1962 . אבל זה היה מדהים איך האצבעות פשוט זוכרות לנגן. הייתה תחושה של דז'ה-וו".

ג'אגר הגדיר את האלבום, שנשמע כמו מפגש ספונטני של חברים טובים שאוהבים לנגן ביחד ונהנים מכל רגע,  כ"הומאז', מחווה למוזיקה ולמוזיקאים האהובים עלינו, שבזכותם אנחנו התחלנו לעשות מוזיקה, הסיבה שהקמנו להקה מלכתחילה. האנשים האלה הציעו לנו סוג אחר של מוזיקה, שונה לגמרי מהפופ המתקתק ששלט אז. המוזיקה הזאת דיברה אלינו מהרגע הראשון ששמענו אותה".

והיא עדיין מדברת, חזק וברור.