פרינס? מלך!

צילום באדיבות לב גרופ מדיה

 
אחרי חמש שנים, פרינס חוזר ומפצה את הקהל בשני אלבומים חדשים. איך זה נשמע?

באמצע שנות ה-90 התחולל סכסוך עסקי – ועקרוני – בין פרינס לחברת וורנר בראדרז שבה היה חתום והוציא את אלבומיו. פרינס רצה את המאסטרים (סרטי ההקלטה המקוריים). וורנר סירבו. מבחינתם, מדובר ברכושם הבלעדי. פרינס, במחאה, הצטלם כשעל פניו כתוב slave , עבד. הוא הסביר אז לרולינג סטון: "אם אין לך את המאסטרים של המוזיקה שלך, המאסטרים (האדונים), שלך מחזיקים בבעלות עליך". פרינס הקליט את אלבומיו, מאז, בלייבל העצמאי NPG והפיץ אותם באמצעות חברות אחרות. רק לא וורנר. זה גם פעל לרעתו: מכירות אלבומיו ירדו בהתמדה, יחסית להצלחה העצומה של purple rain בשנות ה-80 (בקרוב במהדורה חדשה לציון 30 שנה להוצאתו).
הסכסוך הזה הסתיים השנה. פרינס הוא עתה הבעלים של המאסטרים שלו. וורנר, מצידה, קיבלה שוב את זכויות ההפצה למוזיקה החדשה של פרינס, ושיחקה אותה בגדול, כיוון שהוד-מעלתו חזר, לראשונה זה חמש שנים, ולא באלבום אחד, אלא בשניים. למי שעושה חשבון: ה-33 וה-34 של פרינס (בחישוב הזה נכלל אלבום מ-2010 , שיצא באנגליה בלבד, חינם לקוראי אחד העיתונים שם).
למה שניים? למה לא, בעצם. חמש שנים מאז האלבום האחרון שהוציא בארה"ב ובעולם. בתקופה הזו הוא לא הפסיק לכתוב, להקליט, לחשוב על רעיונות חדשים. אפילו התארח בפרק בסדרה "הבחורה החדשה", ושר עם כוכבת הסדרה, זואי דשנל. למרבה הצער, השיר הזה אינו מופיע באף אחד משני האלבומים החדשים. אבל אם תרצו, ולמה שלא תרצו, הנה הוא כאן:

ממש על ההתחלה, באלבום PlectrumElectrum שהקרדיט שלו שייך לפרינס ו-3rdeyegirl – ותכף נדבר על זה – הוא מכריז, "זוכרים את הפעם הראשונה שנפגשנו? חשבתם שזה היה טוב, (אבל) עוד לא ראיתם כלום". ובאמת, לא ראיתם, לא שמעתם – בכל אופן, לא בשנים האחרונות – את פרינס, כפי שהוא נשמע כאן עם שלוש הנשים המרכיבות את הלהקה: איידה נילסן (בס, שירה), האנה פורד (תופים, שירה), ודונה גרנטיס (גיטרה ושירה). הם עובדים ביחד כשנתיים. פרינס גם מתחלק איתן בשירה, לפעמים נותן להם להוביל או אפילו בלעדיות. באלבום הזה, פרינס הוא גיטאר-הירו, כפי שהוא יודע להיות, כפי שלא היה זה זמן רב. אלבום משובח של רוק-בלוז, רוק-כבד, סולו-גיטרה, וואה-וואה, טיפה'לה פסיכדליה, וכל זה אפשר למצות ברצועה אחת, אינסטרומנטלית, הנושאת את שם האלבום. שיר הפתיחה אומר הכל, אפילו בכותרת שלו: wow . משם, מתגלגלים ל- Pretzelbodylogic הלד-זפליני, ואחר כך, השמיים הם הגבול. באמצע, בערך, פרינס והלהקה עוצרים לרגע את הרוק-שואו שלהם ושולפים את Stopthistrain , פופ-רגאי קליל שמריה קארי היתה חוגגת עליו, אבל גם הוא, והן, נהנים מאוד. זה נגמר בכיף, במחיאות כפיים, ב- Funknroll שהוא המכנה המשותף היחיד (מלבד פרינס, כמובן), בין שני האלבומים.
השיר הזה, אותו שיר, אבל קצת אחרת, מופיע גם באלבום השני שעליו פרינס לקח קרדיט בלעדי, Art Official Age . הנה שתי הגרסאות:

Art Official Age הוא אלבום-קונספט, סיפור עתידני כזה על מיסטר נלסון (שם משפחתו של פרינס, כידוע), שהוקפא בתרדמת עמוקה וכאשר העירו אותו, כעבור 45 שנה, העולם שונה לגמרי: אין תאוות-בצע (אבל תאוות-בשרים זה בסדר גמור ואף מומלץ), אין אגו, הכל סבבה. בין השירים מדברת ברכות אחות רחמניה, או שמא עובדת סוציאלית, לך תדע, ומסבירה לפרינס – על תקן וודי אלן ב"ישנוני"? – מה קורה ואיך נראה ומתנהג העולם כיום. זה החלק הפחות חשוב ו/או מעניין. המוזיקה, זה הדבר האמיתי ופרינס, אחרי שנזכרנו בעוצמתו הרוקית, מזכיר לנו שהוא לא פחות טוב כזמר של מה שנהוג לקרוא מוזיקה שחורה (מתוך הנחה, אולי אף גזענית, שכוכב הרוק השחור האמיתי האחרון היה ג'ימי הנדריקס, ופרינס, כפי שעולה מהאלבום הקודם, רוצה להוכיח אחרת). הוא סקסי, מלחשש וקולו עולה לפאלסטו, כשבא לו, ב– This Could Be Us , u know , ועוד. הוא קצבי ופאנקי וקופצני, כמו בשיר הנושא הפותח וב- The Gold Standard, הג'יימס בראוני, עם קולו המסונטז וכלי-הנשיפה והכיף הגדול. כן, גם זה כיף.
איך מסכמים חוויית-האזנה כפולה כזאת? סליחה על הקלישאה, אבל בדיוק כך: WOW .