22 באפריל, 1978 : בפעם הראשונה, ישראל זוכה באירוויזיון

אפר 22

וכך, בהתרגשות וברוח החג, כתב אורי אלוני, שליח להיטון לתחרות האירוויזיון ה-23 : "בעומדינו כך, מול לוח הניקוד בפריז הדוויה, היינו כחולמים. כי מציון תצא תורה ודבר הפופ מירושלים. לשנה הבאה בירושלים הבנויה. וכל מי שלא אמר בפסח הזה שלושה דברים, לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומקום ראשון באירוויזיון".

זו הייתה כתבת הסיכום לערב קסום אחד, שבסופו הצטרפה ישראל למועדון הזוכות באירוויזיון, אבל כבר שבוע קודם לכן, בגיליון ה-26 באפריל, 1978 , ארבעה ימים בלבד לאחר הזכייה של יזהר כהן – מאמץ לוגיסטי ראוי לציון של מערכת להיטון והדפוס, בלו"ז צפוף – לא הסתיר אלוני את התרגשותו וגאוותו על ההישג חסר התקדים. תחת הכותרת (של דוד פז, העורך וקופירייטר מופלא של כותרות), "אירופה דיברה בשפת הב'", נכתב – "יזהר כהן וחברי להקתו הפכו בין לילה לחביבי הקהל. צרפת, הידועה ביחסה הצונן לישראל, נסחפה בגלי השמחה. זה החל כאשר 4000 הצופים בארמון הקונגרסים בפריז הביעו את דעתם על השיר ברעם מחיאות כפיים, ונמשך לכל אורך ההצבעה. יזהר כהן ולהקת אלף-בית הובילו לכל אורך הדרך וזכו בניצחון מוחץ ובלתי ניתן לערעור: 157 נקודות לעומת ה-125 שקיבל השיר הבלגי. אם להשתעשע במספרים, הרי שכל אחת מ-19 המדינות האחרות שהשתתפו בהצבעה העניקה לנו בממוצע 8.3 נקודות".

בפועל, נרשמה הפתעה גדולה לטובה כאשר תורכיה – תורכיה! – העניקה לישראל 12 נקודות מלאות, לעומת שש נקודות בלבד מצד בריטניה (לא שזה מפתיע: לפני התחרות כתב ה"סאן" הבריטי שלשיר הישראלי אין סיכוי, "בגלל השעמום הנודף ממנו", להבדיל כמובן מלהקת "קו קו" שייצגה את בריטניה וסיימה במקום ה-11 ). אהוד מנור, שכתב את השיר עם נורית הירש, הגיב על הניקוד, "כל הטענות כאילו בהצבעה מעורבים שיקולים פוליטיים, הן שטויות. כשיש שיר טוב שקשה לעמוד בפניו, הפוליטיקה נדחקת הצידה". לא לגמרי: הטלוויזיה הירדנית, קטעה את השידור הישיר כאשר עלה יזהר כהן לשיר, וחזרה לשדר לאחר מכן. כאשר התברר שישראל עומדת לזכות, שוב נקטע השידור והפעם לא התחדש, בתירוץ העלוב, "תקלה טכנית".

אגב, אהוד בכלל לא תכנן להיות באירוויזיון. הוא נסע ללונדון, לטפל באישור השהייה שלו ושל משפחתו שם, לצורך לימודיו באוניברסיטה. בדרך חזרה ארצה, עצר בפריז, לבקר את המשלחת הישראלית, והחברים שכנעו אותו שאם כבר הגיע, שיישאר ויהיה נוכח במופע. הוא לא הצטער על החלטתו.

"אני שמח שהצבנו את רגלינו על מפת הזמר הבינלאומי ועוד יותר שמח שעשינו זאת בשנת ה-30 למדינה", אמר מנור מיד לאחר הזכייה. נורית הירש, לעומת זאת, נשמעה מאופקת. אולי מדי מאופקת. "אני לא מתרגשת", אמרה. "האם זה סימן שמשהו לא בסדר איתי?". לא נורית. זה רק ההלם, כנראה.

אגב הלם, יזהר כהן הסתובב המום, וביקש, "שמישהו יצלצל לארץ ויגיד לי מה קורה שם. אני לא יכול יותר. אני מת לחזור לארץ". הוא חזר על כך כעבור שעות אחדות, במסיבה שארגנה לכבודו חברת התקליטים פולידור. "אני מת לקפוץ לרגע לארץ, ללחוץ ידיים, לומר תודה להורים ולידידים, ולחזור לאירופה. אבל אין לי זמן…".

באולם ובמסיבה שלאחריה נכחו שגריר ישראל בפריז, מרדכי גזית, ורעייתו, הזמרת הישראלית-צרפתית ריקה זראי וגם סרג' גינזבורג, היהודי-צרפתי, שלפי להיטון מלמל שוב ושוב, "זהו היום היפה ביותר בחיי".

כחתן בחופתו, מאושר אבל לא חף מדאגה, הסתובב גם מנכ"ל רשות השידור, יצחק לבני. מיד לאחר הזכייה הכריז לבני, "לשנה הבאה בירושלים", ואח"כ הוסיף, "הבעיה הגדולה בפני הטלוויזיה הישראלית היא (חוסר) השידור בצבע. אנחנו אולי הטלוויזיה היחידה בעולם שמשדרת בשחור-לבן. אין מספיק תקציב לשידור האירוויזיון, הנאמד ב-25 מיליון לירות ישראליות. אבל אני נמצא כעת בשליחות רכש בגרמניה וארה"ב וקיבלנו הבטחה ממשרד האוצר להקציב לנו 5 עד 7 מיליון  דולר עבור הציוד. כמובן שעתה יילקח בחשבון גם הציוד הדרוש לצילום האירוויזיון".

אז ציוד נמצא, בסופו של דבר. אבל בינתיים, ולא במפתיע, כבר החלו מלחמות היהודים על הקרדיט. מנהל תיאטרון ירושלים הציע לארח את האירוויזיון באולם שלו, האינטימי, ולא בבנייני האומה. ניסן הרפז, מזכיר מועצת פועלי ירושלים, נזעק לנוכח השמועה בארץ שדווקא היכל התרבות ותל אביב יזכו בכבוד, והודיע, "המופע חייב להיות בירושלים כדי ש-300 מיליון איש בכל העולם יידעו בביטחון מלא שירושלים היא בירת ישראל לנצח", ואיים ברמז עבה שאם זה לא יקרה, יגייס "תמיכת דעת קהל בישראל ובכל הארגונים הקשורים להסתדרות, בכל העולם", לוודא שהאירוויזיון יתקיים בבירה. עם או בלי קשר למזכ"ל מועצת הפועלים ונחישותו, האירוויזיון אכן התקיים בירושלים, ב-31 במרץ, 1979 , ונחשב (יוסי צמח ביים את השידור), לאחד הטובים ביותר אי פעם.

 

 

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *